פרשת כי תבוא

כל יום שישי ממש לפני כניסת השבת, שלמה שגר בירושלים היה מתקשר אל אמא שלו ברמת השרון. יום אחד הוא פתח כרגיל,
- "מה שלומך אמא?" היא השיבה לו כהרגלה,
- "לא כל כך טוב. אני חלשה מאוד אחרונה."
- "למה את חלשה? את לא לוקחת את הכדורים שלך?" הוא שאל. היא ענתה,
- "לא, זאת לא הבעיה. הרופא אמר שאני יכולה לרוץ עד דימונה. אני חלשה כי אני לא אוכלת כבר איזה שבוע." הבן צעק בדאגה,
- "למה לא אכלת כל השבוע?!" היא נענחה ואמרה,
- "כי לא רציתי שהפה שלי יהיה מלא במקרה שתתקשר."

זאת תופעה מעניינת וכל כך יהודית: רגשות אשם. אנחנו אף פעם לא מתקשרים מספיק. אנחנו אף פעם לא מבקרים מספיק. אנחנו לא מגדלים את הילדים בדרך הנכונה. וגם יש את האשמה הקיומית: אשמה שיש לי דברים – איך זה שנולדתי היום כשאחרים נספו בשואה? והרבה פעמים אנחנו אומרים בעקבות טרגדיה, "בטח עשיתי משהו שזה מגיע לי!" זאת תגובה טבעית לנסות מצוא סיבה לתופעה רעה. כשלא מוצאים סיבה רציונלית לאסון כלשהו, אנחנו מאשימים את עצמנו.

נראה שזה בדיוק מה שאלהים מנסה לומר לנו בפשרת השבוע כי תבוא.
כתוב: (במדמר כח:א-ב), "וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ."
וגם כתוב, (במדבר כה:טו), "וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. "
בתודעה המודרנית, קשה לנו להאמין במילים האלה, לפחות על פני השטח. מספיק להסתכל על העולם סביבנו בו יש אנשים רעים שהם עשירים ומצליחים, כדי להבין שהמילים הללו לא עומדות במבחן המציאות. יש מדינות אכזריות שמנצחות במלחמות, יש מדינות שסובלות מבצורת בלי קשר לערכים המוסרים שלהן, וכמובן, יש את השואה. לפי פרשת כי תבוא, אפשר לומר לכל האנשים שחייהם נהרסו השבוע בהוריקאן "איק" ובהריקאן "גוסטב" בטקסס ובקריבים, לפי מה שכתוב בתורה שלנו – כנראה שחטאתם.
וזה מחזיר אותי כמה שנים אחורה כשהעולם חווה את ההשמדה של הוריקאן קטרינה בניו אורלינס. הרב עובדיה יוסף, המנהיג הרוחני של ש"ס, הודיע שההוריקאן היה עונש מאלהים לנשיא ג'ורג' בוש כי הוא תמך בהתנתקות מעזה. זה שעובדיה יוסף אמר דבר כזה, זה לא מפתיע. מה שכן מפתיע אותי הוא שקראתי את הציטוט הזה ב"הארץ". נכון, הכותב צחק על הרב עובדיה, אבל אני מתפלאת שהארץ אפילו התייחס לאמירה הזאת. אולי היתה טיפת חשש אצל הכתב, שאולי הרב עובדיה צודק – אולי האנושות באמת עשתה משהו שמגיע לה לקבל מכה כזאת.
יש קולות כאלה בחברה ומליונים שומעים את המסר שלהם: יש לאלהים חוק ואלה שלא מצייתים לו, ייענשו.
קשה לי לקבל תיאולוגיה שמאשימה את בני האנוש באירועים שלא בשליטתם. קשה לי להאמין בפירוש כזה של צדק אלהי, לפחות בעולם הזה.

אני חושבת שאפשר להסתכל על ברכה וקללה בדרך אחרת. במילה "ברכה", יש אותו השורש כמו המילה "בֶרֶך". זה מרמז פעולה של להתכופף או להשתחוות לאלהים. אפשר לומר שהשכר לקיום מצוות אלהים הוא במובן של לקבל מרות אלהים או לכופף ברכיים כדי לסחוב אחריות חשובה וכבדה. בצד השני, המילה "קללה" קשורה למילה "קל". אפשר לפרש קללה כהקלת נטל, שעושים כשמחפשים את הדרך הקלה החוצה. .
מה משמעות הפרשנות הזאת במסגרת היחסים עם אלהים והסתכלות על תופעות בעולם?

בפרשת כי תבוא, כמו בהרבה מקומות בתנ"ך, אלהים מנסה ליצור שותפות איתנו. אלהים מבקש מאיתנו להיות יותר אחראים בחיינו, לחיות חיים של מודעות והשתתפות בקהילה. כשאנחנו משתחווים לכוח עליון וכשאנחנו מתכופפים כדי לסחוב את האחריות לקיים מצווה – זאת הברכה. בלי התייחסות למצוות אלהים, החיים הם קללה, החיים הם קלי ערך. כולנו יודעים מניסיון חיינו, שכשאנחנו מגשימים פרויקט שעבדנו עליו קשה, הסיפוק יותר משמעותי. כשמשיגים דבר בקלות, אין הרגשה של הישג.
מצוות אלהים הן קשות לקיום – לא קל להיות יהודי, לא קל לחיות בישראל – אבל זה האתגר שקיבלנו מתנה מאלהים. אם נענה לאתגר, אולי נוכל מדי פעם להרגיש את נוכחות אלהים, אבל כשאנחנו אפילו לא מקדישים שמץ של מאמץ להיפגש עם כוחות היקום, אנחנו הרבה פעמים חווים ריקנות, חוסר משמעות, בדידות והיעדר עניין.

אני לא מאמינה שאלהים מתכוון לאיים עלינו בברכות וקללות. אלהים כביכול אומר לבני ישראל רגע לפני שהם נכנסים לכבוש את ארץ ישראל, "אל תשכחו אותי – תחשבו כמה ריקים חייכם יהיו בלעדי ובלי המצוות שקיבלתם כאן במדבר." המדבר היה תקופה אינטימית בשביל אלהים ובני ישראל – אלהים מילא את חיי בני ישראל כי, אם להגיד את האמת, לא היה שום דבר אחר מסביב (אולי חוץ מכמה עמלקים). אבל בארץ ישראל, יש לכבוש ולבנות ולחרוש.... ואנחנו חיים היום בעולם של פעילות קדחתנית ואלפי גירויים, עולם שבו השמירה על יחסים עם אלהים יכולה בקלות להידחק לשוליים.

בזמן שאנחנו עוברים את חודש אלול, אנחנו נכנסים לתקופה מיוחדת של ברכה. המשימה של הימים הנוראים היא לא קלה, אבל היא רק קשה כפי שנאפשר לה להיות. אפשר לבוא לתפילה או לבוא לארוחות משפחתיות בלי לחשוב על המשמעות של החגים – אבל זה קללה. או אפשר לקרוא לעומק את מילות התפילה, להתבונן על מעשינו ומחשבותינו במשך השנה שעברה, לרדוף אחרי חברים וקרובים ולהיות אמיצים לבקש סליחה ולסלוח. כולנו יכולים לקבל את הברכה – אם אנחנו מוכנים לכופף ברכיים ולשאת באחריות.

יש לכולנו ההזדמנות להתרומם מעל הקללה. יש לכולנו היכולת לקבל את הברכה. זה לא קל, אבל התורה מציעה שזאת הדרך המעניקה משמעות לחיינו. בימים הנוראים ובמשך כל השנה, מי יתן שנחפש את דרך הברכה, הדרך של העמקת ידיעתנו על היהדות, הדרך של חיפוש קשר עם אלהים, והדרך של מעשי חסד בחיינו.

הדרשה התפרסמה גם באתר התנועה ליהדות מתקדמת בכתובת: http://www.reform.org.il/Heb/InfoCenter/WeeklyPortionArticle.asp?Content...