פרשת בא

הרבָּה סטייסי בלנק

עיצמו עיניים לרגע. חזרו לילדות שלכם – כל מיני זכרונות בבית, בטיולים, בבית ספר. הרגעים המאושרים ביותר. הרגעים העצובים ביותר. ימי הולדת. פעם ראשונה שהיית מודע למוות. חיבוק מאמא. חיוך מאבא. מריבות עם האחים. ועכשיו חשבו על הזכרונות שלכם מהילדות של חגים, בר המצווה, שבת, הביקור הראשון בבית כנסת, הברית של האח הקטן... איזה סוג של זכרונות אלה? חיוביים? שלילים? לא קיימים?

מחקר שנערך על ידי פסיכולוגים מצא שאנשים זוכרים חוויות חיוביות הרבה יותר משהם זוכרים חוויות שליליות. [1].

זיכרון הוא גם מושג חשוב ביותר במורשת היהודית שלנו. המילה "זכר" מופיעה בכל צורותיה 222 פעמים בתנ"ך. במיוחד בפרשת השבוע, פרשת בא, יש דגש על זיכרון. אחרי כל ההוראות איך להגן על הבתים ממכת הבכורות, כתוב, (שמות יב:כא-כח), " וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?"

בהגדה של פסח, הבן הרשע שואל את השאלה הזאת. ועוד בפרשה, כתוב (שמות יג:ח), " וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." ההגדה אומרת לנו שזאת התשובה לבן שאינו יודע איך לשאול. ועוד כתוב בפרשה (שמות יג:יד), " וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת?" בהגדה זאת השאלה של הבן התם. ומי נשאר? הבן החכם שאנחנו מוצאים את השאלה שלו בספר דברים (ו:כ), "כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?"

ולכל בן, יש תשובה בתורה.

בפרשת בא, התורה יוצרת את המושג של זיכרון. עלינו לזכור אירוע שקרה לפני יותר מ-3000 שנה. ולא פחות חשוב מהזיכרון, התורה לא רק מדגישה את העברת הזיכרון מדור לדור אלא התורה אומרת לנו שדרך השאלות שלהם, "הילדים שלנו רוצים לדעת מאיפה הם באים." ולא רק זה, התורה גם נותנת כמה אופציות או רעיונות איך לספק להם את הידע ואת החוויה.

ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי אמר, "(בעבר) הזכרונות הקולקטיבים של העם היהודי היו תוצאה מהאמונה המשותפת, ההתלכדות, והרצון של הקבוצה עצמה שהעבירה ויצרה מחדש את עברה דרך מכלול של ממסדים חברתים ודתיים מחוברים....". [2]. מישהו שהולך לבית כנסת כל יום זוכר את יציאת מצרים כל יום בשיר "מי כמוך". מי שלומד תורה, מעמיק בסיפור כמעט כל פעם שהוא פותח את החומש. מי שמשתתף בסדר פסח מקבל את כל הסיפור. במשך הדורות, עמנו דבק בסיפורים האלה ביומיום שלו והסיפורים המשותפים חיברו אותנו ביחד.

אבל היום, מוסיף הפרופסור ירושלמי, יש "התדרדרות בזיכרון היהודי הקולקטיבי...(וזה) רק תסמין של הפרימה של האמונה המשותפת והמעשים שדרכם העבר הפך להיות ההווה."[3]. בעצם, אין הרבה היום שהולכים לבית כנסת אפילו פעם בשבוע. אין הרבה שמקדישים זמן ללמוד על המסורת באופן סדיר. ואני שומעת כל שנה שאין הרבה שנהנו מהסדר של פסח כי רוב הנמצאים השתעממו ורצו כדי להגיע לאוכל.

אנחנו חיים בחברה אחרת מקודמנו עם ממסדים והנחות יסוד אחרים. הרבה מאיתנו לא גרים קרוב להורים, משקיעים הרבה בעבודה ובטיפוח כשרונות הילדים, וחיים דרך הרבה מכשירים אלקטרוניים שמנהלים את חיינו. לכן, אנחנו צריכים לשאול את השאלות מחדש: מי אנחנו? מה אנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו? ואיך נעשה את זה?

אז, קודם כל, אנחנו הילדים השואלים: מה העבודה הזאת לכם? מה זאת? יש בתוכנו ילד שמחפש את העומק, הילד שיושב ומקשיב בתדהמה, הילד שדורש ומגרה, והילד שלא יודע איך להתחיל. על כל אחד מאיתנו לנצל את המשאבים העצומים של העולם המודרני ולחפש.

ואחר כך, עלינו לפנות אל הילדים שלנו ולהעביר להם את פירות החיפוש. המחקר אומר שלא משנה כמה שעות הם נמצאים מחוץ לבית, ההורים המורים המשפיעים ביותר על ילדיהם.

ואולי השאלה הקשה ביותר: איך נעשה את זה? ציטטתי את המחקר שאומר שזכרונות חיוביים מהילדות נשארים יותר מזכרונות שליליים. אני חושבת שעלינו להשקיע אנרגיה בליצור זכרונות חיוביים לילדנו. בתפיסתי, סדר פסח אמור להיות כיף ומעניין ולא נטל שצריך לעבור כדי להגיע לאוכל. קבלת שבת אמורה להיות מלאת שמחה ו"ביחד". הדלקת נרות של שבת וטקס הבדלה יכולים להיות רגעים של קסם ושלווה. התורה נותנת לנו את החומר אבל היא משאירה הרבה מקום לדמיון. דמיון הוא מה שהוביל את היהדות במשך הדורות – ארבעת הבנים של ההגדה הם תוצרת הדמיון של רבנים שחיברו פסוקים מהפרשה הזאת. סדר פסח נוצר כדי לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך מעניינת וחברתית.

עלינו לדמיין לעצמנו, איך ניצור זיכרונות חיוביים ומרגשים בשביל הילדים שלנו, זיכרונות שיאהבו לזכור כל שנה "היי אבא, אתה זוכר מה עשינו בפסח שעבר..." ועד שיהיו סבים ויספרו לנכדים....

כשעוד הרבה שנים, הילדים שלנו יישבו בבית כנסת ורב יבקש מהם לעצום עיניים ולחשוב על זכרונות הילדות, מה אנחנו רוצים שיעלה להם בראש?....