פרשת בלק

בארצות הברית בשנות החמישים הופיעה תוכנית קומדית בטלוויזיה בשם Mr. Ed על סוס שיכול לדבר. התוכנית תמיד פתחה כך:
A horse is a horse, of course of course,
and no one can talk to a horse of course,
that is of course, unless the horse,
Is the famous Mister Ed!
נשמע טפשי, לא?

כך אני מרגישה כשאני קוראת את פרשת השבוע בלק. סיפור די רציני על מלך רשע שרוצה לקלל את בני ישראל. הוא פונה לנביא ומבקש ממנו לעשות את העבודה המלוכלכת. אחרי כמה היסוסים, הנביא, בלעם, יוצא לדרך על אתונו (חמורה). מזה, אנחנו כבר יודעים שיש משהו לא בסדר עם הסיפור – מי רוכב על אתון? במקומות אחרים בתורה, אתונות הן חלק מהעדר כמו צאן ועזים. הגמרה (סנהדרין קה:ב) מסביר, "דאמרי ליה, 'מאי טעמא לא רכבת סוסיא?' אמר להו שדאי להו ברטיבא." (אמרו לו: מה הסיבה שאתה לא רוכב על סוס? הוא אמר להם: (הסוס) בשדה."

בלעם ממשיך בדרכו אבל שלוש פעמים האתון עוצרת ומסרבת להתקדם (הלא חמורים ידועים בשל עקשנותם?) ואחרי התסכולים של בלעם, פתאום האתון מתחילה לדבר! והיא מספרת שמלאך עומד בדרכם עם חרב ומונע מעברם. האם שמעתם דבר כזה כל כך מגוחך! אם מישהו פעם ניסה לשכנע אתכם שכל מה שכתוב בתורה הוא אמת, נדמה לי שאתון מדברת הורסת כל אפשרות כזאת.

מה עושים עם זה? חז"ל, שחייהם מוקפים גם כן בנסים ונפלאות, מצאו באירוע הזה מקרה על טבעי. כתוב הפרקי אבות (ה:ה), "עשרה דברים נבראו בין השמשות (ביום השישי רגע לפני כניסת השבת) --. ובין "פי הארץ (שבלע את קרח ועדתו), פי הבאר (של מרים)" המן, מטה (אהרון), והקשת" נברא גם "פי האתון". נס!

הרמב"ם הוא הראשון להטיל ספק ב"נסים". הוא טוען במורה הנבוכים (חלק ב: מב) "כל מקום שנזכר רעיית מלאך או דבורו שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום...." ובעניין הספציפי של בלעם, "וכך בפרשת בלעם כולה בדרך ודברי האתון כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דבר מלאך ה' אליו." כלומר, האתון לא דיברה באופן פיזי אלא בלעם שמע את הקול בראש שלו. הפרשן חיים לוצטו (מאה ה-18 איטליה) מוסיף שלא כתוב בתורה במפורש שקולות אנושיים יצאו מהאתון אלא שהיא מסרה לבלעם את נוכחות ה' בדרך כאילו היא אמרה את המילים הכתובות בתורה.

אני חושבת שההסברים האלה לא נוגעים בלב העניין. אני חושבת שעורך התורה רוצה למסור לקוראים ולשומעים: לה' שלנו יש חוש הומור.

ספר התורה הוא בעיקר לא רק היסטוריה והוא לא רק סיפור שורשים. ספר התורה הוא מסמך עם אג'נדה ופולמוס שהמסר הוא: האלהים שלנו, הוא האלהים הנכון, האלהים עם כל הכוח והוא לא רק האלהים שלנו אלא הוא גם כן האלהים של כל אומות העולם. לפעמים ה' מוכיח את זה בכוח – יציאת מצרים, לפעמים ברוגז – הריגת בני ישראל החוטאים, ולפעמים ברחמים – הבן הנולד לזקנים.

וכאן, ה' מוכיח את עצמו על-ידי צחוק אבל עם מסר ברור. שימשון רפאל הירש כותב, "בלעם רוצה לתקן את תוכנית ה' עבור העולם והוא יותר עיור מאשר אתונו; הוא רוצה להתגבר על התנגדות ה' אבל הוא נאלץ להיכנע לרצון אתונו; הוא רוצה להרוס עם שלם עם דבריו אבל כעסו חוסר אונים אפילו מול חיה פשוטה; הוא רוצה לפזז לפני הגדולים והוא הופך לצחוק לפני משרתיו."

ד"ר יעל צוהר ממקלחת התנ"ך באוניברסיטת בר אילן מביאה גם פירוש מהפסיכולוגיה. היא כותבת "נראה שפרויד היה מגדיר את המלחמה הזו "מלחמה שבין ה'אני' העליון ובין ה'ליבידו'; בין הצד הנעלה ובין הצד הבהמי." כאן יש לנו חילופי תפקידים -- הצחוק הוא: מי ה"חמור" במקרה של בלעם? ומי החכם המקבל את דבר ה'? וכך כתוב בבמדבר רבה (כ:יד – הערה אחרונה) שכל המאורע שהאתון המדברת הוא ללמד ש"הקדוש ברוך הוא...סתם פי הבהמה שאלו היתה מדברת לא היו (בני אדם) יכולים לשעבדה ולעמוד בה. (שכאן אתה רואה) שזו (האתון) הטיפשת שבבהמה, וזה (בלעם) חכם שבחכמים, (ובאותה שעה) כיון שדיברה, (הוא) לא היה יכול לעמוד בה." ובסופו של דבר ה' רוצה (כ: יד – יותר מוקדם), " להודיע (לבלעם) שהפה והלשון ברשותו (של ה') שאם ביקש (ה') לקלל פיו (של בלעם), ברשותו (של ה')." בלעם חשב שהוא יכול לחתור תחת ציווי ה' ובכל זאת ללכת לקלל את עם ישראל, אבל ה' בא להוכיח לו שהוא לא יכול לעבור על דבר ה'.

יש 70 פנים לתורה....והנה עוד פן אחת: צחוק ה'...לפי האמירה המפורסמת ביידיש: אדם מתכנן וה' צוחק. אבל אם אתה שומע חמור מדבר, אז זה סיפור אחר....