פרשת וארא

השבוע, ביקרתי שוב פעם בבית ספר הדר. הפעם, נפגשתי רק עם בנות כיתה ו', מפגש ההכנה הראשון עלטקס בת המצווה שלהן. דיברנו על גיל ההתבגרות ל ואיך תרבויות שונות מציינות את המעבר מילדות לבגרות. דיברנו על איך התרבות שלנו מציינת את המעבר – עם קריאה ועיון בספר, ומה זה אומר על הערכים שלנו ועל הדגש שאנחנו שמים על לימוד וידע. סיפרתי להן שמנהג בר המצווה לא נמצא בתורה והפעם הראשונה שאנחנו שומעים על טקס בר מצווה היה בימי הביניים. סיפרתי להן גם שבת המצווה הראשונה התקיימה ב-1922, לפני 87 שנה. ואז ילדה אחת שאלה בתמימות, "אז זה לא נחשב כחטא שבנות עולות לתורה?" שמעתי את הפחד בקולה – ועניתי לה בנחישות, "בהחלט לא. אין שום דבר על טקס בר או בת מצווה בתורה. נכון שאנחנו מסתמכים על מה שבא לפנינו אבל על כל דור לפרש את המסורת בדרך המתאימה לו, ועלינו גם להוסיף את קולנו."

וזה בדיוק המסר של פרשת השבוע וארא.

כתוב בפסוקים הראשונים של הפרשה (שמות ו:ב-ז), "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה.

בפסוקים האלה, יש שתי נקודות חשובות על יחסינו עם אלהים ותפקידנו בהסטוריה. קודם כל, אלהים מזכיר למשה שכל מה שקורה בדורו קשור להבטחה שאלהים נתן לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. לפי רש"י, אלהים אומר למשה ש"...לא לחינם שלחתיך כי אם לקיים דבַרַי שדברתי לאבות הראשונים." בעצם, אלהים אומר למשה שכל העניין של יציאת מצרים קורה בזכות אבותנו וכתוצאה מהבטחה שאלהים הבטיח להם.

היום, אנחנו עושים כל מיני דברים שקשורים למסורת – אנחנו מדליקים נרות של שבת, עושים קידוש, מקיימים טקס בר\בת מצווה עם עליה לתורה, ועוד. למה אנחנו מקיימים את כל המנהגים האלה? הרבה פעמים אנחנו אומרים – ככה, כי זו המורשת שלי. או "כדי לכבד את המסורת". או שזה יוצר קשר עם הדורות שקדמו לנו, לדעת שאנחנו מקיימים אותם מנהגים שסבנו והסבים שלהם קיימו. אנחנו מודעים לכך שאנחנו כאן היום בזכות אבותנו ואימותנו שבאו לפנינו. אנחנו מכבדים את זכרם, מאמציהם, ואמונתם בכך שאנו ממשיכים את מנהגיהם.

מצד שני, אלהים אומר למשה, "וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם." הפסוק הזה מושך הרבה תשומת לב של המפרשים. למשל, במאה ה-12 הספרדי אבן עזרא פירש את הפסוק "... (ש)האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בה' כמשה, אשר ידעו ה' פנים בפנים, על כן היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל, ולחדש אותות ומופתים, שלא יכלו האבות לחדשם." יש כאן אמירה שנכון שאנחנו כאן בזכות אבותינו, אבל הם לא סוף הסיפור. נכון שאלהים התגלה אליהם קודם, אבל אלהים המשיך להתגלות לאחרים בעולם שבאו אחריהם ואולי אפילו בדרכים יותר קרובות וישירות. יש כאן אבולוציה – אברהם, יצחק, ויעקב הביאו לנו את הרעיון שיש אל מיוחד לנו בין כל האלים. אחרי כמה דורות של להתרגל לרעיון הזה, העולם היה מוכן לעוד התפתחות – משה הכיר את האלהים בשם "יהוה" כאל החזק ביותר שניצח את כל האלים של מצרים. וזה לקח עוד הרבה דורות עד שהעולם הכיר שיש רק אל אחד ואין אלים אחרים.

הפרשה מלמדת אותנו שיש כל הזמן התפתחות בתחום הדת. מה שהתאים לדור קודם לא בהכרח מתאים לדור שלנו. הבנות חדשות של האלהים ושל איך לקיים את היהדות מופיעות בכל דור. משה הבין את אלהים בדרך יותר אינטימית ומפותחת מאברהם, יצחק, ויעקב – לפי אבן עזרא, אלהים הופיע לאבותנו בחלומות ("במראה לילה") בניגוד למשה שדיבר עם אלהים "פנים אל פנים". חלק מהתפתחות האנושות הוא התפתחות בהתגלות האלהים והדת.

אנחנו גם חלק מהתהליך הנצחי הזה. כמו משה, אנחנו נמצאים בדיאלוג בין חיבורנו למסורת ומנהג אבותנו לבין תגליות חדשות. השקפתנו על העולם מושפעה על ידי התפתחויות מדעיות, חברתיות, פילוסופיות, ועוד. יחד עם ההתפתחויות האלה, תפיסותנו של אלהים ושל היהדות גם מתפתחות. צד האלהים שהתגלה לאברהם היה אחר מזה שהתגלה למשה, ואחר מזה שהתגלה לדוד או לישעיה, לרמב"ם ולבובר וגם לנו. וגם היהדות שהתאימה לדור התלמוד היא לא היהדות המתאימה להיום. והפרשה אומרת לנו: זה בסדר וזה טבעי. ולכן, אני אומרת לבת המצווה מבית הספר – עלייתך לתורה היא לא רק לא חטא אלא אולי זו בדיוק ההתפתחות שהיהדות התכוונה שנגיע אליה מלכתחילה.