פרשת ויגש

ביום ראשון שעבר, בערב האחרון של חנוכה, נסעתי עם בני הנוער של חוג הצילום לבני ברק לצלם את החנוכיות ולתרגל צילום לילה עם המורה שלהם יעל (חברה של סמדר). התחנה הראשונה בטיול היתה בדירה פרטית ששייכת לקרובי המשפחה של תמיר, הרב שלימה והרבנית נאוה גולדשמידט. בכניסת לבניין עמדו מספר עגלות (ואפילו כמה היו תלויות על הקיר). עלינו לקומה העליונה ונכנסנו לדירה צנועה מלאת ספרים וילדים. היו לפחות חמש קופסאות זכוכית ובתוכן חנוכיות עם שמן זית. כל הבנים בני הבית ניגשו ואמרו את הברכות והדליקו את הנרות, שרנו את "מעוז צור" בגירסה מלאה, ולמדנו כמה דברי תורה מהרב שלימה. הוא שאל, איזה נס היה יותר גדול – נס המלחמה או נס פח השמן? כמה נערים ענו האחד וכמה נערים ענו השני. ואז הרב שלימה אמר, זה כמו איש שבוחר מתנה לתת לאישתו. מצד אחד, הוא חושב לתת לה סיר גדול כדי לעזור לה בבישול, ומצד שני, הוא חושב לתת לה פרחים בגלל יופים. איזו מתנה יותר נחשבת? הפרחים. ולמה? אפשר סתם לתת למישהו מה שהוא צריך, אבל הסימן של אהבה הוא לתת לאהובה משהו יפה למרות שהוא לא שימושי ואפילו לא יחזיק לאורך זמן. לפי המשל, יש אותה חשיבות למה שנראה טריוויאלי ולמה שחיוני קיום.

דיברנו בשבוע שעבר על נסים, והשבוע נראה, שאנחנו באמת צריכים נסים. עם הטנקים של צה"ל שמוצבים על הגבול עם עזה, קשה לדעת איך כל הקונפליקט הזה יסתיים. בלי להיכנס לפוליטיקה, אני רוצה לקחת רעיון מהפרשה וכמה רעיונות מהמסורת שאולי יכולים לתת לנו השקפה יהודית עלַ הקונפליקט שאנחנו מייחלים לסיומו הקרוב.

בפרשת ויגש, אנחנו קוראים סיפור של פיוס. הפרשה נפתחת בתחנוני יהודה אל מושל פרעה, הוא יוסף, שעדיין לא נחשף בפני אחיו. יהודה מבקש לא להביא את בנימין, הבן הקטן, מצרימה, שכתוב, (בראשית מד:יח) "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: " כאן, ה"גישה" של יהודה אומרת לנו שיהודה מנסה להתקרב אל ליבו של יוסף עם המילים שלו כדי לשכנע אותו. ובהמשך, יוסף מתוודה בפני אחיו שהוא אחיהם, ומתפייס איתם. כתוב, (בראשית מה:ד) "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." כאן, משמעות המילה היא שיוסף מנסה לקרב את אחיו באופן פיזי וכך הוא מציין את רצונו לפיוס. וכסימן של הפיוס הזה ביניהם, כל בני ישראל מתיישבים בשכונה שנקראת גושן (מהשורש ויגש), סמל שהתקרבותם והתפייסותם שלמה.

פיוס הוא דבר לא פשוט. בדרך כלל, די קשה להגיע לפשרות ופתרונות. ועל אחת כמה וכמה, קשה לחשוב על פיוס עם האויב ועם אנשים שדי ברור שהם שונאים אותנו ורוצים רק להשמיד או לסלק אותנו.

בימים כאלה בהם אנחנו נאבקים על קיומנו ועל זכותנו לחיות בלי רקטות שנופלות על ראשנו, אני חושבת שגם מתאים לפנות את המסורת המלמדת אותנו שבכל סכסוך, אנחנו חייבים לשמור על האנושיות שלנו.

קודם כל, המסורת מלמדת אותנו שלמרות הקושי, עלינו לזכור שגם אויבנו הוא בן-אדם. כתוב בשמות (כג:ד), " כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ." זאת אומרת שבכל מצב, אתה אמור להיות אחראי ולעשות את הדבר הנכון והמוסרי. עליך להתעלות על עצמך, ללא קשר להתנהגות יריבך. גם כתוב במשלי (כה:כא-כב), " אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם; וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים--אַתָּה חֹתֶה עַל-רֹאשׁוֹ; וַיהוָה יְשַׁלֶּם-לָךְ." רש"י מפרש שאפשר לחשוב על "ישלם-לך" כ"ישלים-לך". הרב אשר הירש, בחוברת על שלום ומלחמה במקורות היהודיים, כותב שאפשר להבין את הפירוש הזה שאם מתייחסים אל הרוע עם טוב, כך אנחנו יכולים להגיע אל השלום....כדי '(ל)בקש שלום ורַדפֵהו', בן אדם או לאום חייבים להפגין סובלנות כלפי אחרים. סובלנות מובילה להבנה הדדית שמובילה לפיוס שגם יכול להוביל לסליחה...איש יכול להיות האויב אבל הוא אף פעם לא חדל להיות בן-אדם וכך גופו ורכושו ראויים לכבוד.

מה שהמסורת דורשת מאיתנו הוא לא דבר פשוט ואפילו נראה לפעמים בלתי אפשרי. אבל זה בדיוק התפקיד שלה – לאתגר אותנו לשאוף להיות בני-אדם יותר טובים. לא להשפיל אלא לרומם. לא לחלל אלא לקדש.

בדברי הימים (ספר ב כ) מסופר על יציאתו של מלך יהודה יהושפט לקרב נגד בני מואב ובני עמון. בין כל התפילות הנאמרות ביום הזה, כתוב שנאמר "הודו לה' כי לעולם חסדו." אז שאל רבי יונתן: "מפני מה לא נאמר בהודאה זו 'כי טוב' (כמו שכתוב בפרק תהלים קז:א ' הֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ'" והוא עונה, "לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים."

ולבסוף, אפשר גם לזכור את דברי ישעיה הנביא שאמר, (לב:יז) "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם; וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה--הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד-עוֹלָם."

ניצחון במלחמה חיוני לקיומנו. בזמן שמדינת ישראל מגנה על אזרחיה ופועלת לנצח את אויביה שחפצים להשמיד אותנו, מי ייתן שלא נשכח את האנושיות שלנו. עם כוח המסורת היהודית שלנו, נשתדל גם לזכור את האנושיות של אויבנו. ואם נביט למקום הזה בתוכנו, אולי כך נוכל לעשות רק מעשי צדקה שהם בעצם מעשי השלום שיביאו את כולנו לעולם שקט ובטוח.