פרשת ויצא

השבוע ביקרתי בבית ספר הדר ברמת השרון. באתי לדבר עם ילדי כיתה ו', בנות הכיתה יעלו לתורה אצלנו בקהילה בסוף פברואר. כדי להתחיל את תהליך הלימוד, נפגשתי עם כל הכיתה לדיון בנושא "זרמים ביהדות". זה נושא שאנחנו לומדים גם בקורס בני מצווה בקהילה והוא תמיד מפגש מלא הפתעות ורעיונות חדשים עבור המשתתפים ועבורי. ההפתעה הראשונה והבולטת, כמובן, היתה שעמדתי לפני הכיתה ואמרתי שאני רבה. בשבילם, רב הוא גבר עם זקן, כיפה, כובע שחור, וציציות יוצאות מהחולצה. היו כמה וכמה שאלות – האם רפורמים שומרים על כשרות, איך רפורמים מתלבשים, האם נשים מניחות תפילין אצל הרפורמים? וגם דיברנו על ההבדלים בין הזרם האורתודוקסי, הזרם הרפורמי, והזרם החילוני בכל מני עניינים. לגבי אמונה באלהים, למדנו שהאידיאולוגיה של הזרם החילוני היא שאין אלהים. פתאום התפרצה אחת מהתלמידות ואמרה, "אבל רגע, אני חילונייה ואני מאמינה באלהים!" ועוד קולות הצטרפו אליה – גם אני! אני מאמין ואני חילוני! ומתברר שכיתה שלמה של "חילוניים" מאמינה באלהים.

"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי."

אלה המילים של יעקב בפרשת השבוע "ויצא" כשהוא קם מלילה של חלום לא יאמן – מלאכים עולים ויורדים על סולם שמוצב בין השמיים לבין הארץ וקול אלהים המבטיח לשמור עליו ועל צאצאיו. ואז כתוב, (בראשית כח:טז) " וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי."

איך יעקב לא ידע? מה האמונה שלו באלהים? שלפעמים אלהים נמצא ולפעמים לא? שאלהים נמצא רק במקומות מסויימים בעולם? שאלהים רק מגלה את עצמו באמצע הלילה ובתקשורת לא ישירה?

ואם כבר שואלים על האמונה של יעקב, אני רוצה להפנות את השאלה אלינו: מה האמונה שלנו באלהים?

יש הרבה תשובות באוצר היהדות וכל אחת שווה השקעת מחשבה. כפי שאנחנו לומדים בקורס בני מצווה, יש המון כינויים לאלהים, כינויים שונים אחד מהשני – ואנחנו רואים שכל אחד מתחבר לרעיון אחר בבניית תפיסתנו את אלהים. זה היופי במסורת שלנו – יש יותר מדרך אחת להאמין.

יש האל של התנ"ך – אלהים שברא את העולם שהוא גם האל של ההיסטוריה שהוביל את עמנו מלידתו בצאתו ממצרים עד התבגרותו אחרי 40 שנה במדבר. המדרש מציב בפנינו אלהים אנתרופומורפי – אלהים כביכול כמו בן אדם עם רגשות ופרצופים ודחפים – השכינה שבוכה עם העם בגלות, אלהים שמתעסק כל הזמן בשידוכים, ואלהים שמאיים על העם בהר סיני להפיל על ראשיהם הר אם לא יקבלו את התורה.

יש לנו האלהים של הרמב"ם שבהשפעת אריסטו תיאר את אלהים כה"גורם הראשון" שהתחיל ל"גלגל" חומר לעולם ומאז משגיח על העולם מרחוק. יש לנו האלהים של הקבלה שאומרת לנו ש"אלהים הוא אחד, האחד הוא הכל, והכל הוא האלהים," ומתאר אלהים שמתגלה לעולם בכל מיני התגלמויות כמו חסד, גבורה, תפארת והמופשטת מכולן – האין סוף.

יש האלהים ה"ייחודי" של הרמן כהן, אב הפילוסופיה הרפורמית מגרמניה. האלהים הייחודי הוא האלהים של "אין כמוך באלהים", זה אלהים שעומד מחוץ לזמן ומחוץ למקום.

יש האלהים של רוסנזוויג שקיים מעל כל הבריות מהראשית עד התכלית ושאפשר להגדיר מה הוא עושה אבל אי אפשר להגדיר בדיוק מה הוא.

יש האלהים של דיאלוג של בובר. האלהים הזה הוא ה"אתה" ל"אני" שלנו – אלהים שמקבל אותנו לחלוטין בלי תנאים.

יש האלהים של אברהם יהושע השל שהוא "מודעות שמשהו מבוקש מאיתנו...." אלהים נמצא ברגע של פליאה על הבריאה ושל הערצת יצירות בעולם. אלהים הוא דמות בודדה המחפשת קשר עם בני האדם ומחכה עד שנפנה אליו.

ויש גם האלהים של הספר הקטן שאני קוראת לבני מדי פעם בשם "איך קוראים לאלהים?" הספר אומר שאלהים הוא אמא בשביל האם המניקה, אלהים הוא אבא בשביל האב המחזיק את ידו של בנו, אלהים הוא החברה של הילדה הבודדה, ואלהים בסופו של דבר הוא כל השמות שאנחנו קוראים לו....

מי זה אלהים שאנחנו מאמינים בו? כל אחד עם התשובה שלו. אבל הקריאה של יעקב "יש יהוה במקום הזה ואנכי לא ידעתי" היא הקריאה גם אלינו. הרבנים החסידים הסבירו שבפסוק הזה, המילה "אנוכי" היא מיותרת בפסוק – אפשר לומר פשוט "יהוה במקום הזה ולא ידעתי." אז, הם אומרים שהדרך להיות מודע לנוכחות של אלהים היא לוותר על ה"אנוכי" בתוכנו. אפשר לחוש את נוכחות אלהים כשאנחנו נעים מעבר ל"אני" של האגו. במילים של הרב יונתן סאקס, הרב הראשי של אנגליה, "כשאנחנו מוציאים את עצמנו ממרכז העניינים, אפשר להיפתח לעולם ולמי שברא את העולם."

אני מזמינה את כולנו לפתוח את מודעותנו ולחפש ולהתחבר אל האלהים שלו או שלה. מי ייתן שנפתח את לבנו כמו ילדי כיתה ו' בבית ספר הדר שהם רק בתחילת דרכם להגדיר את עצמם ואת אמונתם. ומי ייתן שנפתח את לבנו כמו יעקב שהפך חלום לחוויה ודמיון למציאות.