פרשת חיי שרה

יום אחד נשמעות דפיקות במשרדו של אביגדור ליברמן.
איווט ניגש ופותח את הדלת , מולו עומד מלאך המוות "באתי לקחת אותך".
איווט מבקש 2 דקות להיפרד מהעובדים ומלאך המוות נעתר.
איווט נבלע במשרד ולפתע יוצאים שני בריונים שתופסים את מלאך המוות וקורעים אותו במכות .
מלאך המוות חבול כולו נמלט בקושי, חוזר לשמיים ומגיע ללשכתו של אלוהים.
"נו איפה אביגדור?" שואל אלוהים. מלאך המוות מספר לו על הבריונים שקרעו אותו במכות ואיך הוא ברח בעור שיניו, אלוהים לוקח אותו הצידה ולוחש בשקט "אני מקווה שלא סיפרת לו שאני שלחתי אותך."

אם שואלים את רוב האנשים בעולם, הם יודו שהם לא ממהרים למות. אנחנו, בדרך כלל, מנסים להתחמק מהמוות – עוברים ניתוחים כדי להיראות יותר צעירים, אוכלים אוכל בריא והולכים לחדר כושר בתקווה שהגוף יחזיק מעמד יותר זמן, ואנחנו דוחים דברים ואומרים, "לא נורא, אם לא הספקנו השנה, יהיה לנו זמן לעשות הכל בשנה הבאה".

בפרשת השבוע, חיי שרה, אנחנו נפגשים עם שני סוגי מוות שקיימים: שרה מתה בלי שום אזהרה. אברהם חי עד זקנה ומת בשיבה טובה, הוא מודע למוות המתקרב אבל יש לו הרבה זמן להתכונן.

בעוד ששרה לא הספיקה לומר שלום או עוד "אני אוהבת אותך", יש לאברהם זמן לסדר את ענייניו. וזה בדיוק מה שאברהם עשה. אנחנו קוראים השבוע על קניית מערת המכפלה שם הוא קבר את שרה. הוא שלח את עבדו למצוא אישה ליצחק בנו. הוא מתחתן בפעם השנייה עם קטורה שהרבנים אומרים שהיא הגר – תיקון של העבר. מומחה המקרא נחום סרנה מסביר ש"העיסוק של אברהם במותו ועיסוקו בדורות הבאים...מתבטאים בקניית אתר קבורה משפחתי... ובחירת אשה ליצחק כדי להבטיח את המשך צאצאיו.

התורה באה ללמד אותנו שההכנות לקראת המוות המתקרב הן חלק משמעותי ומרכזי של החיים עצמם. הרב מארק וולף כותב, "...הסיפורים על מות האבות הם רגעים הסטוריים – רגעים שבהם אבותינו נוקטים צעדים משמעותיים אשר מניעים קדימה את הסיפור ומעבירים את השרביט לדור הבא.... אלה אינם רגעים מקריים. אלה רגעים שאברהם, יצחק, ויעקב מודעים לחלוטין למה שקדם להם ומה יכול לקרות בעתיד. אלה רגעים שאבותנו באופן פעיל ומתוך יוזמה מכוונים את ההתרחשויות".

לא חשוב באיזה גיל אנחנו, זה תמיד הזמן המתאים לעשות חשבון של חיינו ולחשוב מה אנחנו מעבירים לאלה שיבואו אחרינו. כמו שכתוב בפרקי אבות ב, "רבי אליעזר אמר...שוב יום אחד לפני מיתתך," שהרמב"ם מסביר, "והוא אינו יודע מתי ימות, ולפיכך יהיו ימיו כולם תשובה."

לפי שאנחנו לא יודעים מתי בדיוק נמות, עלינו לסדר את ענייננו בכל עת. אפשר לקחת את אברהם כדוגמה. המסורת העתיקה של "צוואה מוסרית" נובעת ממעשי אברהם בפרשה הזאת וגם בברכות של יצחק ושל יעקב לבניהם. בהיסטוריה, "הורים כתבו מכתבים לילדיהם שבהם הם סיכמו את כל מה שהם למדו בחיים וניסו להביע מה הם הכי רוצים בשביל הילדים שלהם. הם השאירו את המכתבים האלה מפני שהם האמינו שהחכמה שהם קיבלו (בחיים) היתה חשובה לפחות כמו כל הנכסים."

אנחנו קוראים השבוע על המורשת שאברהם רצה להעביר הלאה – כיבוד המתים, מסחר הוגן, למצוא את בת-הזוג הנכונה, ולהביא לפיוס בין בניו. אז עכשיו אנחנו יכולים לחשוב כל אחד מאיתנו על המורשת שלנו שאנחנו רוצים להעביר לילדנו ולדורות הבאים. מה אני כבר צריך לעשות? מה אני כבר צריכה לומר?

כתוב בתורה שבזמן שהוא התחיל לחפש אשה לבנו יצחק, אברהם "בא בימים." הרב שימשון רפאל הירש מסביר שהמשמעות היא שבכל חייו, אברהם "'הולך בתוך הימים.' הוא לא הולך מעליהם והוא לא הולך מתחתם אלא הוא עובר ישר בתוכם. הוא שומר על כל ההישגים הרוחניים והמוסריים של עברו והוא לוקח אותם איתו לעתיד....מי שבאמת חי, לוקח את התכונה העליונה מכל שלב של חייו לתוך השלב הבא."

וכשמתקרבים לשלב האחרון, מתחילים לחשוב איך להעביר את החכמה והערכים קדימה לדור הבא.