פרשת כי תבוא

יש טקס חשוב במשפחה שלי מאז הילדות – אולי זה גם קיים אצל אחרים. כשהייתי ילדה קטנה, אבא שלי נסע הרבה מחוץ לעיר בגלל עבודה. התרגשנו מאוד לקראת חזרתו הביתה – גם כי התגעגענו אליו וגם כי ידענו שכשהוא יבוא, הוא יביא איתו מתנה (בדרך כלל זה היה שוקולד). עכשיו, כל פעם שאני נוסעת לבקר את ההורים שלי, אנחנו תמיד מביאים להם מתנה. וכשהם באים לבקר אותנו נדע שתמיד יבואו עם משהו בשבילנו. אצלנו, יש קשר בין "לבוא" לבין "להביא".

וכנראה שלא המצאנו את המנהג הזה. כתוב בפרשת השבוע כי תבוא, (דברים כו:א-ב), "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:"

בשני הפסוקים אלה, יש לנו שתי צורות של אותה המילה: "כי תבוא אל הארץ" ו"כל פרי אשר תביא מארצך...." למעשה, השורש "בוא" מופיע בפרשה 17 פעמים. נשים לב: זאת פרשה בתנועה.

הפילוסוף מרטין בובר שם לב לסמיכות של "כי תבוא" ו"אשר תביא" ואמר שסמיכות ביאת בני ישראל אל הארץ והבאת הביכורים מהארץ (נשים לב שגם המילה "תבואה" מופיעה בפרשה) מבטאת יחסים הדדים בין "לבוא" לבין "להביא".

כלי היקר (פולין במאה ה-16) אומר, "זה ש(הטקסט) אמר 'והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה', כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ." זאת אומרת, שמא נחשוב שאנחנו מקבלים את הארץ כי מגיע לנו והיא שלנו ונוכל לעשות מה שאנחנו רוצים איתה, מיד אחרי הכנסתנו לארץ אנחנו נזכרים להביא את הפירות מהארץ ולקחת אותם לה'. המסר הוא שנתינת הארץ היא לא משהו שניתן לקחת כמובן מאליו. קיבלנו את הזכות לחיות כאן ועם זה באה אחריות. "לבוא" זאת לא המטרה אלא ההתחלה. מה שיותר משמעותי הוא מה נעשה עם הארץ ואיזה פירות נביא ממנה כדי להראות את העבודה הקשה שלנו.

בנוסף, כתוב במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז ב), "רבי הונא בשם רבי מתנה (אמר): בזכות שלשה דברים נברא העולם -- בזכות חלה ובזכות מעשר ובזכות בכורים (הפירות הראשונים)." מאיפה אנחנו יודעים שבזכות הבכורים? כי כתוב בתורה, 'ראשית בכורי אדמתך:' (שמות כג:יט). והמפרש ריקאנטי (איטליה מאה ה-) מצביע על מה שכתוב בפרשת כי תבוא, "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה". זאת אומרת, העולם נברא בזכות זה שאנשים מביאים את הביכורים – את הטוב שיש להם. כשאנחנו באים אל מקום או מצב מסוים, אם אנחנו מביאים את הטוב ביותר שבתוכנו, אנחנו תורמים ליצירת המציאות.

והתרומה היא לא זאת שרק אליטה קטנה מביאה אותה. לפי הרב שאול ישראלי (מצוטט על ידי נעמי טאובר – קולות), "המיוחד בתהליך שבו האיכר הפשוט שימיו מלאי עבודה ודאגת פרנסה, מגיע אל מקום הקודש....ושם – כל מה שיביא ובלבד שהוא מאדמתו – ראוי ומתקבל...."

והנה המסר לנו בזמן שאנחנו נכנסים לעונת חגי תשרי ומתחילים שנה חדשה גם בלוח העברי וגם בלימודים. כשאנחנו באים לתקופה חדשה או למקום חדש (בית ספר, קהילה, לימוד בר\בת מצווה), זה לא מספיק רק לבוא. כל ההצלחה תלויה במה שאתה מביא איתך. אנחנו יוצרים את המציאות. התפילה מעניינת אם אנחנו מכניסים את עצמנו לתוכה. נפיק ידע ומשמעות מלימוד אם נביא את הסקרנות שלנו לדעת ולהתפתח. אם נביא משמעת והחלטיות לעבודה, נצליח. הפוטנציאל הזה מונח בתוך כל אחד מאיתנו.

אני חייבת להגיד – היה כייף מאוד לקבל מתנה מאבא שלי כשהייתי ילדה. אבל אני גם חייבת להודות שאני מפיקה עוד יותר סיפוק היום כשאני רואה את החיוך שלו ואת ההערכה שלו כשאני מביאה לו את המתנה.