פרשת מטות-מסעי

השבוע, קראתי בעיתון על שתי סוגיות שחוזרות שוב ושוב לכותרות: רמת המוסר (או חוסר המוסר) של החיילים במבצע "עופרת יצוקה" -- עכשיו יש חיילים שטוענים שהם כן השתמשו בפלסטינים כמגן אנושי -- ומהומות החרדים בירושלים בקשר לחניון שנפתח בשבת והשבוע בגלל אם שנעצרה בחשד להתעללות בילדיה. החרדים יצאו לרחובות, זרקו אבנים על שוטרים, ושרפו מיכלי אשפה. בשתי הסוגיות האלה, קבוצות מסויימות פועלות באלימות כדי להשיג מטרה עליונה – הישרדות העם בגוף וברוח.

בקריאת התורה השבוע, אנחנו גם מתמודדים עם סוגיה של מלחמה ואלימות. אנחנו קוראים בפרשת מטות (במדבר לא:א-ב, ז-טו, יז-יח), "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ....וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם....וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת-טַפָּםוְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ...וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל-נְקֵבָה....וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר--הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר--הַחֲיוּ לָכֶם.

הנקמה באה בעקבות התקרבות בני ישראל לעבודה זרה בבעל פעור והבאת מדיינית בפני כל עם ישראל (שמובן האופן מיני) (סוף פרשת בלק). הנקמה התבטאה במלחמה, השמדה, וטבח העם המדייני, לא רק של אלה שפשעו נגד ישראל אלא גם נגד נשים וילדים תמימים שנהרגו רק בגלל הפוטנציאל שבהם להפוך לפושעים.

למה? האם יש כאן איזה סגירת מעגל – העם שהתחיל את המסע במדבר כעבדים מושפלים עם זכרונות של המתת הבנים במצרים הפך לעם חדש וחזק של אנשי מלחמה? (האם היום ההיסטוריה חוזרת על עצמה?) כשהסיפור הזה עומד בעצמו הוא נשמע כסיפור גבורה, קשיחות, וניצחון. אבל אם נשים את הסיפור בקונטקסט של סיפורי תנ"ך אחרים ומסתכלים על פירושים מסויימים, אולי נמצא מסר אחר.

בקשר למלחמה עצמה, כתוב בספרי במדבר (קנז) לגבי הפסוק "וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן", "ר׳ נתן אומר: (בני ישראל) נת(נו) להם (למדינים) רוח רביעית כדי שיברחו." זאת אומרת, במלחמה בני ישראל לא התנהגו באכזריות טוטלית אלא נתנו למדיניים אפשרות לברוח ולא להיהרג. במשנה תורה הלכות מלכים ומלחמות (ו:ז), הרמב"ם מפיק כלל על מלחמה מהפסוק הזה, "כשצרין על עיר לתופסה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח, ולמי שרוצה להימלט על נפשו: שנאמר "ויצבאו על מדיין כאשר ציווה ה' את משה" (במדבר לא,ז)--מפי השמועה למדו, שבכך ציווהו."

בעניין הציווי של משה להרוג את כל הנשים והטף (בלא ציווי ה'), ספרי במדבר אומר פשוט "משה רבינו לפי שבא לכלל בכעס בא לכלל טעות". מלחמה זה דבר אחד, אבל הריגת חפים מפשע – זה כבר עניין אחר.

וכאן אולי יש רמז לסיפורי הריגה אחרים בתנ"ך. סיפור המלחמה והנקמה נגד המדיינים נמצא בפרשה מיד אחרי מצוות על איך נודרים נדר והחשיבות לא לחזור מנדר שנדרו. לפי תמרה אסקנזי, פרופסור לתנ"ך בהיברו יוניון קולג' (Women’s Torah Commentary), זה מזכיר את הסיפור של הגיבור יפתח, (שופטים יא: ל-לא), "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה." כשהוא חזר מהקרב, הבת שלו יצאה מהבית לקראתו ואז הוא עשה ממנה קורבן לה'. כתוצאה כתוב (יא:מ), " וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה. " בסיפור אחר, כתוב על שאול המלך, (שמואל א' יד:כד), " וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי, וְלֹא-טָעַם כָּל-הָעָם לָחֶם." יונתן בנו לא שמע על האיסור ואכל ואפילו צחק על אביו כשהוא שמע על הנדר. שאול מצווה על הריגת יונתן ויונתן מבטא את נכונותו למות. אבל הפעם, העם מוחה ופודה את יונתן מפסק דין המלך. אסקנזי טוענת ששני הסיפורים האלה "מוסרים מסר על קהילה ומחאה. סיפור יונתן מתאר את הכוח בקהילה לגלות דרכים להפוך הצהרות נמהרות שעולות בדם... וירושת בת יפתח היא תמונה של גיבוש קהילה שמוצאת את היכולת למחות." (p. 1006)

ובסוף, אני רוצה להתייחס לפתיחת סיפור המלחמה כשה' אומר למשה שאחר המלחמה, "תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ." המפרשים מתייחסים אל האמירה הזאת שה' נותן למשה עוד זכות אחת לצאת למלחמה – עוד אפשרות לקיים מצווה – לפני שהוא ימות. אני מפרשת את הפסוק אחרת: אני חושבת שבאמירה זו, ה' מוסר מסר על מלחמה ומנהיגות. משה היה המנהיג שהוביל את העם ממצרים, לימד אותם אורח חיים, האכיל והשקה אותם, וטיפח בדור חזק ועצמאי. ומשה נחשב כהמנהיג המופלא בכל הדורות. בשלב הבא בהיסטוריה של העם מעבר לירדן, מחכות להם מלחמה ואלימות. זה לא מתאים לירושה של משה – מלחמה לא מתאימה להיות הירושה של המנהיג האולטימטיבי של עם ישראל. גם היום – הגנרלים שהפכו לאנשי שלום, הם המנהיגים שנכנסים לדפי ההיסטוריה.

כמו כל דור ודור, אנחנו מוקפים היום באלימות. אבל אנחנו גם למדנו – מנסיבות קיומנו ומסיפורי המסורת שלנו – יש דרכים להשיג מטרות -- מחאה, דיאלוג, ורחמים. והמנהיגות האמיתית היא זאת שמוצאת פיתרונות לא אלימים. מי ייתן שמנהיגינו לא יהיו מנהיגי מלחמה אלא שיהיו מנהיגי מחאה.