פרשת משפטים

בפרשת השבוע, משפטים, התורה עוזבת את הסיפור של בני ישראל ומסעם במדבר, ועוברת לסדרה של רשימות והוראות. שמות כא-כג בעיקר מתעסק בכללים הקשורים להתנהגות בין אדם לחברו. אנחנו חוזרים לעלילה רק בפרק כד וקוראים (שמות כד: ג-יא), "וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, ... וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע...וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן--נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר...."

קודם כל, אני רוצה להסב את תשומת לבנו לעובדה שזאת רק הפעם השנייה שהמילה "ספר" מופיעה בתורה. (הפעם הראשונה היא בבראשית ה:א " זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם"). לא נשאל עכשיו את השאלה איפה משה מצא את כל האמצעים כדי לכתוב ספר באמצע המדבר! אבל הופעת המילה "ספר" אומרת לנו שיש כאן משהו חדש ומיוחד.

בנוסף, בפרשה הזאת משה מספר, כותב ומקריא ספר הברית, ורואה לבנת הספיר. מתוך הקשר בין המילים האלה, אני לומדת שיעור איך אנחנו מונחים להתייחס אל התורה ואל היהדות.

הרבנים הקלאסיים מצאו הוכחה שתורה בעל פה ניתנה בהר סיני מהפסוק, "וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד...נַעֲשֶׂה." כאן, משה נותן לעם את התורה מפה לאוזן. כמה פסוקים אחר כך, הרבנים מצאו הוכחה למסירת התורה שבכתב כשמשה הקריא את ספר הברית והעם ענה, "נעשה ונשמע." הרב אברהם יצחק קוק שנפטר בארץ ישראל לפני 70 שנה, שאל: למה היתה צריכה התורה להינתן גם בכתב וגם בעל פה? הוא מלמד שיש שתי פנים לתורה. מטרה אחת של תורה היא לדעת איך ה' מצפה שנתנהג בעולם – מה "לעשות". זה התפקיד של המשנה והתלמוד והתפתחות ההלכה בכל דור ודור.

הערך השני, מלמד הרב קוק, הוא היכרות עם הטקסט המקראי עצמו (תורה לשמה). הוא מצטט את התלמוד שכתוב, (עבודה זרה יט:א), "לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה", כלומר לומדים תורה אפילו אם לא הכל ברור בקריאה הראשונה וחוזרים ולומדים שוב ושוב כדי להבין את משמעותה וחוקיה.

את השלב של "נעשה" - מישהו אומר לך מה לעשות ואתה פשוט עושה – כמו שאמא אמרה לאכול את הברוקולי ואתה אוכל כי אמא אמרה ואמא יודעת מה טוב לך. כמו שיש אנשים ששומרים כשרות, כי זאת המסורת ומה שאמרו לקודמנו לעשות.

ויש השלב של "נעשה ונשמע" שיש טקסט שאתה גם יכול לפתוח אותו וללמוד אותו ואת פירושיהם של קודמנו. אתה יכול לשאול שאלות ולפרש פירושים. יש לך האפשרות להבין מה המשפטים האלה ולהחליט בעצמך לגבי המשמעות שלהם בחייך. זה השלב שאני לא עושה כי מישהו אמר לי או שמישהו עשה כך וכך לפניי אלא אני עושה כי אני מבינה מה טוב לי ואני עושה בדרך שמעשירה את חיי.

ואני רוצה לטעון שיש עוד שלב ביהדות שנרמז כאן בפרשה. וזה השלב של ראיית אבן הספיר. ספיר היא אבן שידועה כקשה ביותר. היא יכול להופיע בכל מני צבעים אבל הצבע המצוי ביותר הוא כחול. ואם מוציאים את ה"י" מהמילה ספיר, יש לנו ספר. לפי הרב משה קורדוברו במאה ה-16 בצפת, אפשר לומר שהספיר הוא כמו העין – כמו עיננו שקוראות את הספר. לפי קורדוברו, העין מקבילה לערך של חכמה. לכן, חכמה נכנסת לתוך אדם דרך העין – שרואה מאורע ומכניס את החוויה למודעות.

אני חושבת שהספיר בפרשה רומז על מצב של חוויה כשמישהו לא רק עושה ולא רק לומד על משמעות אלא גם מתבונן באופן עמוק ומוחלט ומגיע לרמה יותר גבוהה של בינה ומודעות. וכמו הספיר הקשה והרב צבעים, גם חכמה מחזקת אותנו ומתבטאת בהרבה מובנים. לא כל העם היו עדים לספיר, זהו לא מצב מודעות שכולם מגיעים אליו, אבל הוא קיים כאפשרות לאלה שרוצים להיכנס אליו.

התורה באמת מפגינה מחשבה פלורליסטית בהצגת מבחר אופציות איך לקיים את המצוות שה' מטיל על העם. התורה אומרת שאפשר רק לעשות בלי הבנה – העיקר לעשות. אבל היא גם אומרת שעלינו לשאוף לא רק לעשות אלא גם לשמוע – ללמוד את משמעות המשפטים כדי שמה שאנחנו עושים יהיה מבוסס על ידיעה והבנה ולא על אמונה עיוורת או הרגל. ובסוף, יש אפשרות להיכרות יותר עמוקה עם התורה לאלה שמחפשים.

כמו שעם ישראל עבר במדבר כך גם אנחנו עוברים בחיים. לומדים הרבה מהמסע אבל מעמד הר סיני ונתינת התורה – בכל צורותיה - הוראה בעל פה, לימוד בספר, והתבוננות בחוויה – אומרת לנו: כדאי לקחת פסק זמן מהמסע לשבת ולפתוח ספר כדי להבין למה נכנסנו למסע הזה מלכתחילה.