שבת שובה

לפני יומיים, בראש השנה, קראנו על ההתמודדות של אברהם בגירוש הגר וישמעאל למדבר. קראנו על הלידה השמחה של יצחק. וקראנו על העקידה המטרידה שבאמצעותה אברהם הוכיח את אמונתו באלהים.

אנחנו קוראים על הדילמות בחיי אבותנו ואמותנו ואנחנו שואלים את עצמנו, "מה הדרך לעבור את החיים? ולאן הכל מוביל? איפה הדלת הנכונה ואיך למצוא את המפתח הנכון כדי להגיע ליעד שלי?"

כתוב בספר משלי (ח:לד), " אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ-לִי: לִשְׁקֹד עַל-דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם--לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי." השפת אמת (חסידות מאה ה-19, פולין) (דברים פרשת כי תבוא) אומר שהדלתות מסמלות את שערי שמיים והמפתח הוא התפילה של ישראל. הוא אומר, "וזה הכח ניתן לבני ישראל בקול ודיבור למצוא זה התחדשות."

הוא אומר, בעצם, שתפילה היא המפתח להיכנס למקום חדש.

בימים הנוראים, אפשר לדמיין שכשאנחנו עוברים את הדלת הראשונה למקום החדש, אנחנו משאירים את חטאתנו וכישלונותנו מאחור. לרגע, אנחנו בשטח הפקר. אחר כך, אנחנו יכולים לעבור לתפילה האמיתית שלנו, כשאנחנו מציגים את עצמנו, כפשוטנו, כדף חלק, tabula rasa.

אפשר לדמיין את הדלתות כשפתינו ושינינו. דרך שתי הפתחים האלה, אדם יכול להגביל את דיבורו. אנחנו יכולים לשמור על פינו ולשאוף לומר רק מילים שמקרבות אותנו לאלהים או שמקרבות אותנו אחד לשני.

בחיים, אנחנו עוברים הרבה דלתות, הרבה כניסות ויציאות, דור נכנס ודור יוצא, תנועה רצופה, מסע קבוע מהחיים אל המוות ושוב אל החיים. והמכנה המשותף לכל: הזיכרון. לזכור את החוויות שחווינו. לזכור את החוויות של עמנו במשך ההסטוריה – זיכרון הוא יקר לנו, אנחנו מחזיקים אותו צמוד אלינו, וסוחבים אותו איתנו בכל דרכנו ובכל דלת שאנחנו נכנסים דרכה.

כתוב בספר הזוהר (ג:) שהמילה "בראשית" בארמית זה "ברא שש". הזוהר מתאר דמויות עם שש דלתות שנבראו עם העולם שנפתחות רק עם מפתחות מסויימים. משימתנו בחיינו היא למצוא את המפתח המתאים לכל דלת. עלינו למצוא את הדרך לדלת הנכונה. הדלתות הנפתחות והנסגרות הן מעברי החיים. אנחנו עוברים מלידה לנערות לבגרות ולזקנה. אנחנו עוברים בין עבודה, משפחה, וחברים. אנחנו פותחים וסוגרים דלתות של חכמה ובינה, שמחה ואבלות.

כתוב בתלמוד (סנהדרין צח), "אמר לו רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא: מתי יבוא המשיח? - אמר לו: לך ושאל אותו. - ואיפה הוא יושב? - בשערה של רומא. - ומה סימניו? – הוא יושב בין החולים העניים והסובלים, וכולם מורידים את התחבושות שלהם בבת אחת, והוא מסיר אותן אחת אחת שמא ירצו אותו ושלא יתעכב. הלך אל המשיח ואמר לו: שלום עליך רבי ומורי! - אמר לו שלום עליך בר לוי. - אמר לו: מתי יבוא אדון? - אמר לו: היום. בא בר לוי לאליהו. - אמר לו אליהו: מה המשיח אמר לך? - אמר לו: שלום עליך בר לוי. - אמר לו: זאת אומרת שהוא הבטיח לך ולאביך עולם הבא. - אמר לו בר לוי: הוא אמר לי דבר שקר, הוא אמר לי שהיום הוא בא, והוא לא בא! - אמר לו אליהו: כך כתוב, (תהלים צ"ה) "היום אם בקולו תשמעו."

אנחנו מחכים בשער, אנחנו מחכים לגאולה – גאולה מבדידות, גאולה מרגשות אשמה, גאולה מכאב ואבדן. אנחנו מחכים בשערים שדרכם אחרים כבר עברו. אנחנו מחכים עם המפתח בידנו, מחליטים דרך איזה שער להיכנס. דרך איזה שער לצאת. מה להביא איתנו, מה להשאיר מאחור.

בתוב בספר הושע (ב:טז-יז), "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה...."

הנביא הושע מזכיר לנו לא לנטוש את אלהינו. הוא מראה לנו שער תשובה, דלת אחורית לשוב. יש פתח תקווה. יש חלון במדבר שבו אנחנו מסתובבים, בעולם שבו אין שליט ברור. יש גפנים -- פירות עמלנו, הריח המתוק של תקווה. זיכרונות של גן עדן. תקווה נצחית.

אנחנו נמצאים עכשיו על הציר בין ראש השנה לבין יום כיפור. השאלות מרחפות מעלינו. איפה הדלתות ואיך למצוא את המפתח? אני לא יכולה לומר לכם דרך איזה דלת לעבור. אני כן יכולה לומר לכם: יש דלת. יש דרך. ויש תקווה. לכו למקומות שאף פעם לא הייתם בהם. המפתח בידכם. לכו, פיתחו.