פרשת תולדות

הקומיקאי האמריקני בוב הופ אמר פעם, "בנק הוא מוסד שילווה לך כסף אם תוכל להוכיח שאתה לא צריך אותו." הכותרות בחדשות השבוע מכריזות שסוף סוף המשבר הפיננסי הגיע רשמית לישראל. הן מדברות על אלפי מפוטרים, סגירת עסקים קטנים, ותחרויות בין משרדי הממשלה להגיש את התוכנית שתציל את כולנו ובמיוחד את חסכונות הפנסיה. האם עכשיו סוף סוף אפשר להיכנס לפניקה גם בישראל?

אני מוצאת תשובה לשאלות האלה בתוך פרשת השבוע תולדות. פרשת תולדות מספרת על מאבקים משפחתיים שמסתיימים בברכת יצחק לבניו. אני רואה את המפתח בברכת יצחק לבנו יעקב. כתוב (כז: כח), "וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ--וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים, (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים--הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ."

איזה מין ברכה זאת? היא לא כמו הברכה שאברהם קיבל מאלהים – היא לא מדברת על צאצאים, לא מדברת על ארץ, ובהחלט לא מדברת על עושר או כסף. ואם הברכה של יצחק מיועדת לכל הדורות, איפה הברכה עכשיו כשאנחנו חווים פחד לגבי הרווחה הכלכלית שלנו ואי-וודאות לגבי העתיד? אם נתבונן אפילו רק בחלק הראשון של ברכת יצחק, נמצא משמעות עמוקה שאולי תעזור לנו לעבור תקופות של אי-וודאות כספית.

מדרש ילקוט שמעוני (תולדות רמז קי) מציע לנו לחשוב על הברכה בדרך מקורית. מה זאת הברכה של "טל השמים"? לפי המדרש, זה תורה. מה זאת הברכה של "שמני הארץ"? זה המשנה. מה זאת הברכה של "רוב דגן"? זה התלמוד. ומה זאת הברכה של "תירוש"? זה האגדה. בקיצור, העושר (עם "ע") האמיתי הוא הידע שלנו. למה יש הכי הרבה כושר השרדות – לא לכסף אלא לאוצר החכמה.

המדרש נותן עוד הצעה על איך להסתכל על הברכה: מה זאת הברכה של "טל השמים"? לפי המדרש, אלה המנחות. מה זאת הברכה של "שמני הארץ"? אלה הקורבנות. מה זאת הברכה של "רוב דגן"? אלה הבכורות. ומה זאת הברכה של "תירוש"? אלה הנסכים. מה משותף לכל הדברים האלה? אלה מסמלים את הדרך של אבותנו להודות לאלהים. אז מה הברכה האמיתית שלנו? במקום לחשוב כל הזמן על מה שאין לנו, הברכה היא היכולת להודות על מה שיש לנו.

אפשר למצוא משמעות אפילו במילה הראשונה של הברכה. כתוב "ויתן" – לפי המפרשים, יש כאן תחביר מוזר: היתה התורה צריכה לומר "יתן". אז למה התורה הוסיפה את ה"ו"? המדרש גם מלמד אותנו בעניין הזה ואומר שה"ויתן" הוא בעצם המשך רעיון שלא כולו כתוב כאן. צריך להבין את הברכה כך: "(אלהים) יתן לך ויחזור ויתן לך." הוא ממשיך להסביר ש"(אלהים) יתן לך ברכות, ויתן לך כבושים הראויים לך." זאת אומרת שיהיו זמנים שאלהים יברך אותנו עם כל טוב, ולתקופה שלא יהיה כל טוב, אלהים נותן לנו את ה"כבושים", היכולת לעבור את התקופה הקשה, כל אחד לפי יכולתו.

הרב קלונמוס שפירא מפיאסצנה בפרשנות שלו ה"אש קודש", מוסיף לרעיון הזה משל: "...כשאחד נותן לחברו (כסף), אז אם לא קיבל הוא ממנו מקודם, הוא הנותן. מה שאין כן אם המקבל של עתה נתן מקודם (כסף) לנותן, אז הנותן עתה, רק מחזיר מה שקיבל מקודם...." כך מדמה הרב קלונמוס את יחסינו עם אלהים: אלהים נתן לנו לפני שהיתה לנו הזדמנות לתת לאלהים – אלהים נתן לנו בלי לדעת אם אנחנו ראויים לברכה. אני חושבת שכוונתו לומר שבמקום לבוא לאלהים בטענות למה הוא לא נותן לנו "ברכות" עכשיו, עלינו לחשוב על מה שאלהים נתן לנו בלי שביקשנו. ומה שנפלא בדברי הרב קלונמוס הוא שהם נכתבו בפולין הכבושה בשנת 1939. הרב קלונמוס לא שרד את המלחמה אבל הפרשנות שלו כן שרדה. אנחנו שומעים את ייאושו מתוך השאלה שלו בפירושו על תולדות, "איך זה אפשר שהאיש יעשה ויעבוד את ד' כראוי כשהוא בצרותיו?" ועדיין ממשיך עם מסר של תקווה: "זה שברך יצחק את יעקב...(אלהים) יתן (גם) אם (האדם) לא עשה (משהו בשביל אלהים)."

אז מה אנחנו יכולים לעשות בתקופה הזאת של אי-וודאות וחוסר-יציבות כלכלית? אנחנו יכולים לחשוב על הברכות שכן יש לנו – משפחה, חברים, קהילה תומכת, וחברה יציבה. אנחנו יכולים להזיכר בברכות החיים שאינן נמדדות בכסף כמו אהבה, חכמה, ותקווה. וכשניכנס לבנק לבקש הלוואה, נוכל לומר לבנקאי בביטחון, "כן, יש לי כל מה שאני צריך!"