א' ראש השנה

הקומיקאי היהודי מל ברוקס אמר, "התבוננו בהיסטוריה היהודית. היא מלאה צרות, אסונות וקינות, וכמות שאי-אפשר היה לשאת אותה. אז אלוהים ברא על כל עשרה יהודים בוכים ומקוננים ומכים על החזה שלהם, מטורף אחד שישעשע אותם, ובכוח הצחוק שיצחקו יישארו בחיים...."

בשתי הקריאות שלנו הבוקר, אנחנו שומעים שני קולות מובהקים: אנחנו שומעים את קול שרה, (בראשית כא:ו) "וַתֹּאמֶר שָׂרָה, צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי." ואנחנו שומעים את קול חנה, (שמואל א א:י) "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְקֹוָק וּבָכֹה תִבְכֶּה." אנחנו שומעים כמעט בו-זמנית קול צחוק וקול בכי. מה המשמעות של התופעה הזאת?

קודם כל, בואו ננסה להבין את משמעות שני הקולות האלה. מתרגמי התורה הקדומים פירשו את ה"צחוק" של שרה כ"חדוה" (אונקולוס), "שמחה" (רש"י), ו"תמיהה" (כתר יונתן). יש לנו כאן דוגמה ומופת של הפגנת רגשות – שרה לא מסתירה את הרגשות שלה אלא היא מבטאת את שמחתה בגלוי. אנחנו גם לומדים מהמדרש (מדרש אגדה – בובר בראשית כא), ש"בעת שנתעברה שרה נתעברו כל עקרות שבארץ, וכשם שהיתה היא שמחה כך היו כל עקרות שמחות." השמחה מדבקת -- כשמישהו שמח זה גורם בקלות לאחרים לשמוח. זאת אומרת, הפתיחות של שרה להביע את רגשותיה בציבור השפיעה לטוב על אחרים סביבה.

המדרש ממשיך ששרה אמרה, "...נטל הקב"ה ממני י' (כשהשם היה 'שרי') והעלה לי במקום היו"ד ה' (כדי להיות 'שרה'), ואותה י' ניתנה ליצחק." –כך ה"צחוק" של שרה הוליד את יצחק. זאת אומרת, הצחוק – שמחת החיים – הוא דבר המועבר מהורים לילדיהם. ולפי הקבלה, יש השפעה גם בכיוון השני. בקבלה, השם יצחק מקביל לספירה של "גבורה," תכונה של דין וצדק שזה כמעט ההפך מ"צחוק" ו"שמחה". בפירוש של רבי פינחס ב"ר צבי הירש הלוי הורוויץ "פנים יפות" (מאה ה-18 בפולין) כתוב, "...בעבור שצחקה בקרבה, נתרבה הגבורה בה." צחוק שרה מביא איזון לעולם – צחוק, שמחה או גישה חיובית יכול להמתיק גזר הדין. הכל תלוי בתפיסה שלנו.

והרב שמשון רפאל הירש (מאה ה-19 בגרמניה) מבין את צחוק שרה כסמל לעם היהודי במשך הדורות. הוא אומר, "כל הלידה של העם היהודי היא מצחיקה – ביחד עם ההיסטוריה, הציפיות, והתקוות שלו. ה' חיכה עד שאבי העם (אברהם) יגיע לגיל 'מגוחך'; ה' התחיל להגשים את הבטחתו רק אחרי שכל התקוות האנושיות הסתיימו. עמד להיווצר עם שעצם קיומו נוגד כל חוויה בהיסטוריה. לכן...העם הזה נראה כאילו הוא הבדיחה המגוחכת ביותר. הצחוק הלעגני שעקב אחרי היהודי במשך ההיסטוריה הוא ההוכחה הוודאית ביותר של הטבע השמימי של המסלול של העם. היהודי לא מושפע מהלעג הזה מפני שמלכתחילה הוא הוכן עבורו." (Plaut) הצחוק, אומר הרב הירש, הוא כלי שדרכו אפשר למצוא את האמצעים להישרדות.

וקצת אחרי צחוק שרה, אנחנו קוראים על התפילה והבכי של חנה. המלבי"ם (מאה ה-19 במזרח אירופה) אומר שאפשר ללמוד מחנה ש"(שלושה) דברים עוזרים...שיהיה תפלתה לרצון, א] שהיא עצמה הייתה מרת נפש, ו(כמו שכתוב בתהלים) 'ה' שומע תפלת נשברי לב'. ב] ותתפלל על ה', שהתפללה בכוונה שלימה על ה' לבדו. ג] ובכה תבכה, ו(כמו שכתוב בתלמוד משסכת ברכות) 'שערי דמעה לא ננעלו לעולם'. (לב ב):" זאת אומרת שמי שמתפלל בעצב "בתחנונים", מלמדת המסורת, אלה נחשבות התפילות האמיתיות והעמוקות מכולן.

המסורת גם אומרת לנו שתפילת חנה היא הדוגמה שממנה אפשר ללמוד איך להתפלל. בתלמוד במסכת ברכות כתוב, "וחנה היא מדברת על לבה - מכאן (לומדים ש)למתפלל צריך שיכוון לבו. רק שפתיה נעות – מכאן (לומדים ש)למתפלל (צריך) שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע - מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו." כאן אומרת לנו המסורת שעלינו לכוון את רגשותינו פנימה ולא לפנות החוצה.

שרה וחנה מתמודדות עם השמחה ועם העצב בחיים, עם כישלונות ועם הצלחות, עם יחסים מורכבים עם בני-זוגן ועם אחרים בסביבה שלפעמים תומכת ולפעמים מתחרה. וכל אחת מציגה בפנינו דוגמה אחרת של התמודדות עם החיים. יש רגעים של אושר ופלא שמזמינים אותנו לצחוק ולפנות אל העולם, ויש רגעים של קושי ועצב שמזמינים אותנו לבכות ולפנות פנימה. הפרשה וההפטרה מראות לנו פן חשובה של אנושיותנו: הדמויות בתנ"ך מעודדות אותנו להרגיש, להגיב, ולתת משמעות לקיומנו דרך ביטויים רגשיים. זה בעצם מה שמבדיל את האדם מכל החיות בעולם.

יש מחקר היום שאומר שיש הרבה מקרים שביטוי רגשות בריא מאוד. "במקרה של ניצול טראומה, לדוגמה, ביטוי רגשות יכול לעזור לו לעבד את החוויה באופן קוגניטיבי. זה מוביל לשילוב החוויה הטראומטית לתוך תפיסת עולמו....". בכתב עת האמריקאי על חקר מגיפות פורסם שלנשים שמבטאות את הרגשות שלהן אחרי שקיבלו דיאגנוזה של סרטן השד ומקבלות תמיכה מאחרים יש סיכוי גבוה יותר של ריפוי.

קהלת (ג:ד) לימד אותנו שבין היתר יש, "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:"

מי ייתן שנשמיע את הצחוק ואת הבכי שלנו, כל אחד בעיתו, בקול רם ובקול שקט בהתאם לרגע והרגש.

[2]: