פרשות קודמות:
פרשת תרומה
פרשת תרומה הינה פרשת השבוע השביעית בספר "שמות".
בפרשה זו מופיע בפעם הראשונה הציווי להקים משכן ל-ה'. המשכן היה הגירסה המדברית של המקדש המוכר לנו 400 שנה מאוחר יותר מתקופת שלמה המלך. ואמנם ההפטרה הינה מספר מלכים א' פרקים ה-ו' בהם מתואר בית המקדש שבנה שלמה המלך.
הפרשה שלנו פותחת בפסוקים הבאים:
>"וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תיקחו מאתם: זהב, כסף ונחושת....ואבני מילואים לאפוד וחושן; ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".
מבעד למעטה הגשמי של המשכן ושל כלי הקודש אשר הוצבו בו, קיימת מהות רוחנית.
באמצעות שני אלמנטים אחשוף את המהות הרוחנית אשר תוביל אותנו להבנת העצמיות שלנו כבני אדם. האלמנט הראשון הוא המנורה. והמושג השני הוא התרומה.
נאמר בשמות כ"ה לא-לב:
>"ועשית מנורת זהב טהור, מיקשה תיעשה המנורה ירכה, וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו"...
"ועשית מנורה" – האדם הוא כמנורה – מוכן להאיר. המנורה מצביעה על-כך שיש מקום לאדם, כפעיל, כיוצר כעצמאי. היא מבטאת את מקומו של האדם בעולם. האדם המדליק את המנורה – באופן סימבולי מניע את העולם על-ידי תורה ומעשים טובים.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – ישנה כאן הקבלה בין המשכן לבין עבודתו הרוחנית של כל אדם מישראל. עשיית המקדש, תביא להשראת השכינה "בתוכם" בתוך ליבו של האדם.
המנורה המאירה הינה סמל למידות נפש נעלות. ששת נרותיה משני הצדדים פונים אל הנר האמצעי ( ראינו דוגמא למנורה כזו בביקורינו בבית שערים ) - לרמוז שעל האדם לנקוט דרך אמצעית, בלי לנטות ממידותיו לכיוון הקיצוני.
את המנורה יש לדשן ולהיטיב נרותיה – כך גם את המידות, יש לזכך בעמל תמידי.
במשכן עמד מזבח הקטורת. מסופר בתלמוד שלא היו צריכים להתבשם בכל שטחה של ירושלים, כי ניחוח הקטורת הגיע לכל מקום. להורות, שעל האדם לנהוג בשלמות המידות ובהתנהגות נאותה – עד שהכל יפנו ממנו, יתבשמו מריחו וישבחוהו על-כך.
אם כה יעשה האדם וכך ינהג הוא עצמו יהיה מעין משכן ויתקיים בו הפסוק:"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
נפנה עתה למושג "תרומה"
נאמר:
>"מאת כל איש – תקחו את תרומתי "(שמות כה)
כל יחיד מישראל הרים את תרומתו לבניית המשכן. מודגש כאת עניין האחדות הציבורית.
כשם שבמעמד הר סיני היו כולם מאוחדים ומלוכדים ורק היחד אפשר להם לקבל את התורה – כך גם המשכן שהוא המשך למעמד מתן תורה, דרוש איחוד כל הלבבות לשם הקמתו.
דרישת האחדות אינה מטשטשת את הזהות הייחודית שיש לכל יחיד ויחיד. להיפך, כל יחיד מקדיש למשכן את כוחו הייחודי ומצירופם של הכוחות שהיו מצויים בישראל – הושגה האחדות המיוחלת.
האחדות הביאה הן לקבלת התורה והן לבניית המשכן ש ה' יושב הכרובים השרה בו את שכינתו.
התרומה אינה פעילות פיזית קלת-ערך, אלא גם תהליך נפשי של מודעות לאחר.
עליה להינתן בלב פתוח ובנפש חפצה למען המטרה שלשמה נועדה. משכן יהודי חייב להיות נחלת הכלל. הכל שותפים בו ומחויבים לתרום לבניינו. המחויבות אינה פעולה חד-פעמית אלא פעולה מתמשכת.
אני מאחלת לכולנו שנשכיל להיות מאוחדים במאמצינו לבנות את המשכן הפרטי שלנו, מתוך רצון, מתוך נדיבות הלב ורוממות הרוח, מתוך התלהבות טהורה, נקייה מביקורת ועקימת-שפתיים. יש בכל אחד ואחד מאיתנו כוחות ייחודיים שהם רק שלו. הבה ונלכד את עשייתינו לכדי יצירתה של אחדות מבורכת וכך נהיה ראויים שהשכינה תהא שורה בתוכינו.
ויתקיים בנו הפסוק מפרשת השבוע: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
אמן כן יהי רצון!
(רימונה שריג דרשה במהלך סוף השבוע הקהילתי בעין חרוד)