שביעי של פסח: המסע לחירות

אתה זוכר כשהיית עבד? אני זוכרת. אני זוכרת כשכולנו היינו עבדים. אני זוכרת את מצרים. תחשבו עכשיו, חיפרו בתאים האפורים הנסתרים במוחכם. מצאו את התא ששומר את הזכרונות העתיקים שלכם, החוויות הקולקטיביות של הסבים שלכם והסבים שלהם. כל הדרך חזרה למצרים.

דמיין שאתה עבד במצריים. אמך הייתה שפחה. והסבתא שלה לפניה. והסבתא שלה לפני כן. 20 דורות של עבדות. כולכם סבלתם בעבודה הקשה – סחבתם אבנים ענקיות, קצרתם ואיגדתם אלומות תבן, עירבבתם אדמה עם מים עד שהיא הפכה לבוץ סמיך ומלוכלך. הנשים ה"נבחרות" היו עוזרות לבנות-פרעה, הגברים ה"נבחרים" היו עוזרים במרכבות פרעה. אבל רובכם חייתם את שנותיכם הקצרות סובלים בצריף בעיר רחוקה מהציביליזציה. בעצם – גטו גושן.
והנה בא משה! למרות שנולד בין העבדים, הוא גדל כילד מפונק בחצר פרעה. יום אחד, באומץ רב, הוא הרג מצרי וברח למדבר. הוא נעלם ל-20 שנה. והיום, פתאום, הוא מופיע, על פניו חרוטה חויית חיי הרועה ובעיניו הפראיות נוצץ ברק של אור מהסנה הבוער. הוא מחזיק במקל ומדבר על "אלהים" שאף פעם לא ראית את גופו ולא שמעת את קולו. הוא אומר שאחרי 430 שנה, אלהים מוכן להביא סוף לעבדותכם. האלהים הזה יוציא אותך מהסבל של העבדות. האלהים הזה מבטיח לך "חירות" אבל החירות הזאת נמצאת במדבר השומם והמסוכן.
משה בא אליכם לשדה – אותו השדה שהלכת אליו כל יום כל חייך – ומשה מספר לכם את כל הסיפור הזה. אבל דברי משה לא נשמעים לך מתוקים כשכל חייך טעמת רק מרורים. כמו שכתוב בתורה, " וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו: ט)
"ברור," אתה חושב. עוד חולם. עוד משיח שקר שמפיח תקוות, לוקח את האוצר העלוב שלך – חגורה מעור או כמה חרוזים – תמורת הבטחות שנעלמות עם מרכבתו שעוזבת את מצרים בחיפזון. תמיד הייתי עבד, אתח חושב. אין לי עתיד חוץ מהשדה היוקד הזה עד סוף ימי הקצרים.
אבל האיש הזה עם עיני הפרא והמקל המעוקל מתריס כנגד פרעה. הוא עושה אותות ונפלאות שלא יאומנו. אבל אחרי 9 מכות נוראות, אתה עדיין לא בן-חורין. הוא מופיע בגושן ואומר לכם לשחוט כבש ולמרוח את דמו על שתי מזוזות ביתך. אם לא תעשה זאת, הוא אומר, בני הבית ימותו. אתה מסכים – אתה עבד, אתה רגיל לציית.
בלילה, אתה יושב בביתך ושומע את זעקות-המוות מהשכונות המצריות הרחוקות. ומשה מופיע בגושן עוד פעם ומצווה אותך עכשיו לאכול את בשר הכבש כדי לחגוג את חירותכם, להכין את המצה כדי לצאת ממצרים בחיפזון. אתה מסתכל במשה בתדהמה – אני עבד! איך אני יכול לחגוג את חירותי בזמן שאני יושב במצרים ומצפה לחזור לעבודה בשדה מחר?
אחרי שיצאנו ממצרים, נסענו במדבר. מרעמסס עד סוכות. מסוכות עד אִתָם בקצה המדבר. מפִי-הַחִירות דרך מדבר שור ומדבר סין לאֵילֶם. מן נפל מהשמיים ומים יצאו מהסלע. בדרך להר סיני, עצרנו ברפִידֵים ונלחמנו עם עמלק. כל המסע הזה היה 49 יום ולילה. ועדיין פחדנו ועדיין קראנו להצלה ממקום בלתי נראה.
האם ביום של יציאת מצרים – האם ביום הזה באמת יצאנו לחרות?
לא – המסע לחרות הוא ארוך והמבחנים בדרך הם רבים.
לפני קצת פחות משבוע אמרנו, "עבדים היינו". ועתה בני חורין? לא. אנחנו בתהליך. מהיום שיצאנו ממצרים, אנחנו עכשיו ביום השביעי של המסע לחרות. לא נהיה בני חורין אמיתיים עד שיעבור זמן -- שינוי הוא לא תופעה פתאומית אלא הוא תהליך – עד שנגיע להר סיני עוד 43 יום ונקבל את התורה מפיו של אלהים.
כל יום במדבר הוא צעד אחד קדימה להשיל את עול המלכות המצרית, עול מלאך המוות שאיים על קיומנו כל יום במצרים, ועול היסורין של עבדות.
רק עכשיו התחלנו את דרכנו לחרות. וכל יום הוא משמעותי וחשוב בדרך זו. בתקופה הזאת, אנחנו סופרים כל יום. היום אפשר לומר: עבדים היינו ועכשיו אנחנו עוד לא בני חורין – אבל אנחנו בדרך.