כל נדרי

לפני שבועיים, פתחתי את העיתון וקראתי כותרת שהפחידה אותי: "המשטרה חושדת: מחתרת ימין חדשה מנסה לפגוע באנשי שמאל."

אף אחד לא נהרג, תודה לאל. אני מטבעי לא מעורבת בעניינים פוליטיים. לדעתי, עולם הפוליטיקה הוא עולם שבו אנשים מדברים יותר מדי ועושים מעט מדי. אבל המחשבה שיהודי פועל כטרוריסט – וכן, נקרא לזה טרוריזם – נגד יהודי, במיוחד כשאנחנו נמצאים במדינה דמוקרטית זה 60 שנה מאד מפחידה אותי, במיוחד כשמה שמניע את הטרוריזם הוא שאיפות פוליטיות.
אתכם זה הפחיד? מישהו כתב מכתב למערכת העיתון? מישהו כתב לחבר כנסת או שר בממשלה וביטא את הזעם על מעשה כזה? מישהו חבר באירגון שפועל לשים קץ לאלימות בחברה?

בישראל, הדרך הנפוצה להשפיע על המרחב הציבורי היא להצביע. מבחינה היסטורית, ישראל גאה בכך שרוב גדול של אזרחיה מצביע. אבל בשנים האחרונות, ראינו ירידה באחוז המצביעים וירידה במעורבות החברתית. בבחירות הכלליות האחרונות, למשל, צעירים בתל אביב הצביעו עבור מפלגת הגמלאים בלי לדעת מה עמדותיה. הם אמרו: איך ההצבעה שלי תשפיע?

מאוד פשוט לומר: אני בן אדם נחמד שגר ברמת השרון. אני כן מצביע ובנוסף – אני עובד קשה במקצוע שלי ואני מקדיש המון שעות כל שבוע לעבודה כדי לפרנס את משפחתי וכדי לגור בבית נוח. אני אוהב לנוח בבית בשבת או ללכת לחוף-ים, ואולי לטייל בחו"ל מדי פעם. שירתתי בצבא ואני עושה מילואים כשקוראים לי. אין לי שום קשר לפצצה הקטנה הזאת.

ואנחנו מושכים כתפיים כששומעים את הדיווחים על מצב החינוך בישראל. אפילו כאן ברמת השרון מצטופפים 35-40 תלמידים בכיתה, יום הלימודים נגמר באחת, ותלמידי ישראל מדורגים במקום 39 ו40 במתימטיקה ובמדע מתוך 57 מדינות המערב.

אנחנו יושבים בשקט בזמן שהמסים שאנחנו משלמים מממנים בתי ספר דתיים שלא לומדים את נושאי הליבה, מממנים בתי דין רבניים שכובלים נשים לנישואים של התעללות, ו מממנים משכורות של רבנים של בתי כנסת שאליהם אף פעם לא ניכנס.

בביקור הראשון שלי בישראל לפני 11 שנה, התרשמתי מהעובדה שלכל מקום שהלכתי, ישראלים צברים (רובם חילוניים) שאלו אותי, "נו, מתי תעשי עלייה?" הבנתי מזה שהם בעצם אומרים: "אנחנו בונים כאן בישראל פרויקט מגניב, למה לא תצטרפי אלינו ותקחי חלק?" כשעשיתי עלייה לפני שלוש שנים, פעם אחר פעם שאלו אותי, "מה – את עדיין פה? השתגעת??."

אני שואלת: מה קרה בזמן הקצר? מה השתנה?

אני רוצה להזכיר לאדם הנחמד מרמת השרון כמה מהחזונות לגבי מדינת ישראל. החיים של פעם היו הרבה יותר קשים כאן מאשר עכשיו. ובכל זאת, הצהיר הרצל, "הציונות, שנחשבה כחזון בלהות, אינה באמת אלא תנועה מוסרית, חוקית, הומאנית, השואפת למטרה הנושנה, שהיא משאת נפש עמנו."

לפי דעתו של הרצל, אנחנו חיים כאן בישראל כדי להחיות את הטוב ביותר של הנפש היהודית.

עמוס עוז, שגדל בירושלים בתקופת העוני והצנע שלאחר מלחמת השיחרור בשנות ה-40 וה-50, ממשיך את החזון מנקודת מבטו במציאות וכותב, "בציונות היה תמיד יסוד של מתח דיאלקטי בין געגועים עמוקים על יופיים הרחוק של ימי קדם, לבין שאיפות עזות לפתוח כאן דף חדש לגמרי...התנאי לשחזור הקדם – הוא ההתחדשות. בלי 'חדש' אין 'קדם', ולהפך – וזו כמעט כל הציונות על רגל אחת."

הדרך היהודית תמיד היתה להמציא המצאות ולחדש רעיונות שיהיו ההמשך של מסורות עתיקות. היקבים ובתי הבד המודרניים – סימן של חידוש מורשת החקלאות של עמנו בארץ. טקסי בני מצווה וההשבעה לצבא המתקיימים בכותל – תחיית המקום המרכזי והקדוש של עמנו על ידי טקסים חדשים. תפילה לשלום המדינה – מילים עתיקות לקיום חדש. יהדות מתקדמת עוד קהילות דומות לה – יהדות לימינו.

והדברים האלה לא נוצרו מעצמם. הם נבנו על ידי אנשים רגילים. כמו שכתבה המשוררת רחל,
לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי,
וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,
בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;
רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ
חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.
רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.
אנשים כמוכם וכמוני נטעו את העצים. אנשים כמוכם וכמוני סללו את הכבישים. הם ראו ביצה, דמיינו פרדס, ואז התחילו לעבוד לנקז, לשתול, לטפח. מדינת ישראל נבנתה לא על-ידי מלחמות אלא על-ידי פועלי בניין, חייטים, חקלאים, ומשוררים. המדינה נבנתה גם עם תמיכה כספית – ביחד עם המסים הגבוהים שלנו התמיכה הגיעה רוב הזמן מיהודי צפון אמריקה. וכולנו נהנים מפירות העמל הזה – אנחנו נוסעים בכבישים לעבודה ולטיולי שבת (לא ציפינו לכל הפקקים...), אנחנו קונים בחנויות של מותגים מובילים מרחבי העולם, אוכלים במסעדות גורמה, אנחנו יושבים באולמות ממוזגים עם אקוסטיקה איכותית, ואנחנו חיים יומיום עם טכנולוגיה שהיא שיא הקדמה. לא רע.

ומה עכשיו? ס. יזהר שואל, "יקום מי שיודע ויאמר, במה אנחנו מאמינים – באבוס של המפלגות? בנאומים הגדולים? באלהים שבשמים? מה אנחנו הוספנו, איזה דבר גילינו, מילה, אות אחת, מחוץ לשטחי המלחמות, מה אמרנו אנחנו?"

אז, מה אנחנו אומרים? מה נאמר לילדינו ולנכדינו? מה הישראל שאנחנו רוצים בשבילם? יותר חשוב – מה הישראל שאנחנו רוצים בשביל עצמנו?

בהתכנסות שלנו הערב ביום הכיפורים הזה תשס"ט, אנחנו מתאספים כדי לחשוב על השנה שעברה ועל השנה הבאה. הרבה פעמים במשך היום, נכה על חזינו ונאמר "על חטא שחטאנו..." נאמר את המילים המסורתיות "על חטא שחטאנו לפניך" בדעת ובמרמה, בועידת זנות, במשא ובמתן בנשך ובמרבית, ועוד. אבל מה החטאים של החברה שלנו היום? אפשר להוסיף: על חטא שחטאנו לפניך באדישות ובהכחשת אחריות, בציות לפקודות נפשעות בשקט, בציניות ובהתחבאות מאחרי שיריון של אי-אמונה.

אנחנו לא יכולים להמשיך להאשים את הממשלה – הממשלה רק מחוייבת לתת דין וחשבון ככל שאנחנו נדרוש זאת ממנה. אנחנו לא יכולים להאשים את הדלדלות התרומות מאחינו היהודים בחוץ לארץ. אנחנו האחראים.

נקרא מחר בתורה מפרשת ניצבים, פרשה שמכוונת בלי ספק אל כל אחד ואחת בעם ישראל. כתוב (דברים ט-י), "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם, וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ." כולם נחשבים, כולם נקראים. נשמע גם את הבטחת אלהים לכל אבותנו ולכל אמותנו ולכן לכולנו (דברים יט), "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."

בסופו של דבר, היו אלה אנשים שהחליטו לעבור את הירדן ולכבוש את הארץ.
היו אלה אנשים שבחרו לבנות יישובים ולעבד את האדמה. היה רב שבחר להיכנע לרומאים ולעבור מדת של קורבנות ליהדות של תפילה. היו סוחרים שבחרו לנסוע ולהתיישב בארצות כמו איטליה, ספרד, ומרוקו. היו אידיאליסטים צעירים שבחרו לעלות ליישב את ארץ ישראל.

אנשים שואלים אותי כל הזמן: מתי בית הכנסת של הקהילה ייבנה? אני עונה: זה תלוי בכם.

נגמרה התקופה שבה ישראל היא, במילים של אליס שלוי, "מדינה רווחה" . אנחנו עדים לנפילת הבורסות העולמיות – אנחנו לקראת סוף התקופה שבה ישראל היא ה"קרוב העני" של הדוד העשיר סאם בארצות הברית שמפרנס את כל הפרויקטים שלנו. הגיע הזמן לעשות סויץ' במנטליות כדי להפוך להיות, "חברה אזרחית", זירה המאופיינת בארגון, בבחירה חופשית, בעצמאות ובערכים משותפים, אשר השחקנים בה פועלים במסגרת הסדר הציבורי. (הגדרה זו שלDiamond 1994)
במילים של ד"ר ישעיהו בן-אהרון, מחנך ופילוסוף ומנהל בית הספר למדע הרוח, "החברה האזרחית מעודדת מחוייבות אזרחית שמשמעותה נכונות לפעול ביחד למימוש מטרות קולקטיביות, ובזה תרומתה למדינה. אזרח מחוייב מוכן לתרגם בשעת הצורך את הרגשת המחוייבות לפעולה ממשית. החברה האזרחית מגשרת ומפשרת בין גוונים חברתיים-כלכליים ואידיאולוגיים ומאפשרת להם לחיות בצוותא מתוך כבוד הדדי, ובעיקר מתוך השלמה עם השונות."
אנחנו הישראלים – יש לנו היכולת להצליח בכוחות עצמנו. הבחירה שניתנה לאבותנו ולאמותנו היא גם הבחירה שלנו. יש לנו דעה בעניינים ציבוריים – עלינו להשמיע אותה בציבור כדי שראש העיר לא יפחד להסכים איתנו בפומבי. יש לנו כסף – עלינו לדאוג לכך שכספנו מוקדשים למטרות שתואמות לערכים שאנו מאמינים בהם, אם זה דרך פעילות שתשפיע על הממשלה לממן את השירותים באופן שמשקף את הדמוגרפיה של החברה (למשל, תמיכה שוויונית לכל הזרמים היהודיים) או אם זה לתרום חלק ממשאבינו לפרויקטים פילנתרופיים שיעשירו את סביבתנו ושיחזיקו את חברתנו.

"בישראל יש נתינה, אבל לא בסכומים גדולים", אומר נחמן שי, המייצג בישראל את איגוד הקהילות היהודיות באמריקה. ואיש העסקים רוני דואל, בעל הקמפוס של האירגון "שיתופים" לביסוס פילנתרופיה ישראלית ולגיבוש דיאלוג ושיתופי פעולה בין עמותות, עסקים וממשל, אומר לכתב "הארץ", "זה לא עניין של בעל מאה שהוא בעל דעה, אלא שלבעל מאה יש אחריות חברתית....אני רוצה שכש(איש עסקים) נוסע לעבודה דרך שכונת מצוקה הוא יסתכל ימינה ושמאלה ויבין שהמצב החברתי משפיע גם על הילדים שלו וגם על המדינה שלו".

בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון....איך נכתיב את השנה החדשה? הבה לא נהיה קורבנות – לא של טרוריזם ולא של אדישות. הבה נעמוד בידיים פתוחות – לא לקבץ נדבות אלא לתת ולתרום. הבה ניצור חברה אזרחית שאנחנו מעצבים ושמשקפת את ערכנו של דמוקרטיה, פלורליזם, שיוויון, וחדשנות.
תמיד לימדו אותי – מי שנותן יותר מקבל יותר.
אם נרצה אין זו אגדה – חלומות הופכים למציאות. אנחנו ניצבים היום ואנחנו בוחרים – מי ייתן שנבחר בחיים למען נחיה במדינת ישראל ואלפי דורות יחיו בה אחרינו.
אמן.