פרשת ויחי

כפי שהרבה מכם כבר יודעים – הבן שלנו, ירון, הוא שובב.  הוא סקרן, הוא פלַרטטן, הוא חייכן, הוא אוהב להצחיק (כשהגננת רצתה לצלם את הילדים, הוא אמר, "חכי!" ורץ לעשות פוזה לפני המצלמה), הוא עומד על שלו (הוא הלך לנשוך ילדה שלקחה ממנו חֶפֶץ אבל היא זזה מהר והוא נשך את עצמו – חזק), והוא אוהב לרדוף אחרי הבנות (אתמול בפארק, הוא שיחק עם חברה שלו מהגן אריאל שהיא רצה והוא רדף אחריה אפילו עד השיחים).  איזה שובבון!  וכל יום שישי בערב, אני מחכה לרגע המיוחד שאוכל לברך אותו ואני חושבת כמו השיר "מה אברך לו?  במה יבורך זה הילד?"  ואני לוחשת לאוזנו מה שעולה לי לראש לפני הברכה במסורתית.

הפרשה הזאת מלאת ברכות עבור ילדים.  אני מבטיחה שזה רק במקרה (או שאין מקריות בחיים?) שגם יצא לנו להזמין השבוע את בוגרי בני המצווה שלפני זמן לא רב, גם אתם והוריכם עמדתם כאן על הבימה וחילקתם ברכות אחד לשני.  ספר בראשית הוא בעצם ספר על הכוח של ברכות מאבות לבנים.  במרכז הסיפור של יעקב ועשו נמצאת גניבת הברכה מאביהם יצחק.  ועכשיו הגיע תורו של יעקב להעביר את הברכות לבניו.  הפרשה מתחילה כשיוסף מביא את הילדים שלו אל יעקב לקבל ברכה מסבם.  גם כאן, יעקב מברך את הקטן לפני הגדול ומזה יש לנו את התחלת ברכת הבנים המסורתית, "ה' ישימך כאפרים וכמנשה". 

אחר כך, כתוב (בראשית מט:א-ב), "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב, וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:"  ואחר כך, הוא ממשיך לברך כל אחד ואחד מהם.

אני שואלת: למה עשה יעקב כך?  מה הייתה המטרה שלו בקריאתו לבניו ובברכותיו?  יש לנו כמה תשובות מהמסורת.  אם נסתכל בכתר יונתן, תרגום של התורה לארמית במאה ה-10, הוא תרגם את הפסוקים לומר, "התכנסו ושימעו בני יעקב וקבלו מוסר מישראל אביכם."  התרגום הזה מלמד שיעקב רצה עוד הזדמנות אחת ללמד את הבנים שלו מהניסיון שצבר בחיים.

במדרש בראשית רבה (צח), רבי יודן אמר שה"קריאה" של יעקב הייתה מופנית אל ה' וזאת הייתה בקשה שה' "יהיה עם בניו". רב אבון הוסיף שהוא קרא לה' כדי לעשותו "אפוטרופוס על בניו", לבקש שמירה עליהם שה' ידאג לכל צָרכֵיהֶם בחייהם אחרי שהוא ימות." 

ולבסוף, כלי יקר (מאה ה-16, פולין) שם לב לפעלים השונים בקריאה של יוסף – קודם הוא אומר "האספו" ואחר כך הוא אומר "היקבצו".  מה ההבדל?  הוא אומר שיש ליעקב שתי מטרות – המילה "היקבצו" מרמזת שהבנים היו מפוזרים ויעקב רצה להביא את כל המשפחה ביחד למקום אחד וליצור אחדות.  והמילה "האספו" מרמזת שהבנים איכשהו הלכו לאיבוד בעולם ואביהם ניסה להחזיר אותם לערכים שהוא עמל כל חייו לשמור.

אלה דאגות של הורה שאפשר להזדהות איתן – ההורים הם המורים החשובים ביותר בחיי ילדיהם וההורים דואגים לילדיהם כל חייהם גם כשהילדים הם כבר אנשים בוגרים. יש לדור הוותיקים ערכים שהם שואפים להעביר לדור החדש ומקווים שהם ילכו בדרך הזאת.

ויש תפקיד לילדים, כמובן.  אחד המדרשים האהובים עלי מספר שבני יעקב היו מודעים לדאגות של אביהם.  לכן, הם פנו אליו וניסו להרגיעו ואז הם אמרו לו את האמירה המפורסמת ביותר ביהדות "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד – שמע אבא, למדנו ממך על ה' ואל תדאג, נשמור על המסורת שלך ונעביר אותו לילדינו."  ויעקב\ישראל נרגע, נאנח ואמר לעצמו בשקט, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – אכן, מסורתנו תחיה לעולם." 

בכל תהליך בר\בת מצווה, אני מדגישה שנכון שהטקס מסמן סיום של פרק זמן של לימוד והכנה, אבל הטקס גם מסמל התחלה – התחלה של תהליך הבגרות, הפתח ליכולת שלכם לבחור לעצמכם איזה ערכים אתם מייצגים ואיך אתם מקיימים את המסורת בחייכם. 

ספר בראשית מסתיים עם הברכות של יעקב.  אבל ברכות מספרות על חלומות והבטחות לעתיד.  ביהדות, הסיום של סיפור אחד הוא גם הפתח של הסיפור הבא.  התורה עצמה מסתיימת כשעם ישראל עומד על שפת הירדן מוכן להיכנס לארץ ישראל.  ספר נביאים מסתיים עם חזון מלאכי של העתיד הרחוק, וספר כתובים מסתיים עם הכרזת המלך כורש לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים.  יהדות היא דת ותרבות של העתיד, לא של העבר.  הספר שלנו אף פעם לא נסגר.  הפרק האחרון אף פעם לא נכתב.

אנחנו הכותבים, אנחנו החולמים, אנחנו המחדשים את המסורת ומעבירים את הערכים, הורים וילדים, מבוגרים וצעירים ביחד.  דרך הבחירות שלנו, ייכתב הפרק הבא בתולדות העם היהודי.