פרשת וייקרא

בנעוריי המוקדמים קראתי ספר שהסעיר את דמיוני: הספר נקרא "שבט דוב המערות", רומן שתיאר חיי בני אדם פרהיסטוריים. היה לי כל כך מעניין לנסות לדמיין את חיי האדם הקדמון. לפי הספר, לכל אדם הייתה נפש של בעל חיים שהיה קשור לאופיו ולגורלו. למשל, גיבורת הספר הייתה בעלת נפש של אריה, כי בילדותה אריה שרט אותה והצלקת נשארה כל חייה וכך ייחסו לה כוחות מיוחדים וחזקים. והיום, כשאני נמצאת בטבע או בגן החיות, ואני לוקחת את הזמן להתבונן בבעלי החיים שאני רואה, אני גם מתפלאת על הקשר בין בני האדם לבין בעלי החיים: אני מכירה אנשים שיש להם פנים של צב וגם אנשים שמסתובבים כמו פלמינגו. אנחנו מוקסמים על ידי בעלי חיים – אפילו בני ירון בגיל כל כך צעיר אוהב לדמיין שהוא חיה – למשל, לאחרונה הוא מסתובב כמו כלב ומלקק אותנו כל הזמן.

וכך נפתחת פרשת השבוע ויקרא, (ויקרא א:א-ב), "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:"

פרשת ויקרא, שהיא הפתיחה של ספר ויקרא, "ספר הקורבנות" מציבה בפנינו הוראות, רשימות, והרבה מרכיבים שזרים לנו בעולם המודרני. אבל אם לא נוכל להזדהות עם עניין קורבנות או דיבור ישיר מול ה', לפחות יש דבר אחד שנוכל להתייחס אליו עם קצת ידיעה: בעלי החיים המופיעים כאן.

כל אחד מאיתנו גדל, גר, או שהה פעם בקיבוץ. ומה האטרקציה בקיבוץ? הרפת! כשהיינו בקיבוץ לוטן בטיול של הקהילה, בני ביקר פעמיים ביום ברפת ובדיר העזים. לפני שבוע יצאנו לבית זית, ונתקלנו בעדר צאן. בעלי חיים הם כמעט חלק מהחברה הישראלית.

הרב יונתן זאקס מציע שנסתכל על הסמלים של בעלי-החיים בפרשה כדי להבין משהו על עצמנו, בני האדם. מה זאת הבהמה? הבהמה היא "חיה מבויתת וצייתנית....סוג של חיה שמבלה את זמנה בחיפוש אחר אוכל. חייה מוגדרים על-ידי הרצון לשרוד." וגם מוצאים בספר ישעיה שהבהמה היא חיה שאין לה כל כך שכל ועיקר תפקידה לסחוב ולשרת, שכתוב (ישעיה מו:א), "...וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה." לכן, מטרת קורבן הבהמה היא להראות לנו שאנחנו לא כמו הבהמה, שתפקידנו בעולם הוא הרבה יותר עמוק מאשר רק לסחוב ולהתעייף מתחת למשא – אנחנו כבני אדם מחפשים הרבה יותר בעולם מאשר רק לשרוד.

אחר כך, יש הבקר "שמזכיר לנו את המילה בוקר שיש בה משמעות של לפרוץ למקום כלשהו, כמו האלומות הראשונות של אור השמש שפורצות לתוך חושך הלילה. הבקר מוכן תמיד לפרוץ גדר – בלי הגדר, הבקר לא מכבד את הגבולות. להקריב את הבקר, הוא ללמוד להכיר ולכבד גבולות – בין קודש לחול, טמא וטהור, מותר ואסור..." בתנ"ך, בקר הוא גם סמל של עושר. מספר קהלת (ב:ו-ז), "עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי, גַּם מִקְנֶה בָקָר..." אז, אולי גם הכוונה היא בפרשה: עלינו גם לשים גבול לתאוותנות שלנו לנכסים חומרניים ויותר לחפש את הנכסים הרוחניים.

ובסוף, יש את הצאן שהרב זאקס אומר עליו שהוא "מייצג את אינסטינקט העדר – הדחף ללכת בכיוון מסוים רק מהסיבה שאחרים הולכים בכיוון ההוא." בנוסף, הרבה מהמנהיגים בתנ"ך היו רועי צאן – אלה שהובילו את העדר. עלינו להילחם נגד הרצון להיות בעדר. "זאת המשמעות של קדושה – משהו שמובדל, שונה, בנפרד, מיוחד." זאת התכונה שהבטיחה את הישרדות העם היהודי במשך כל ההיסטוריה – היכולת לא להתבולל לתוך תרבויות חיצוניות. בתנ"ך הצאן מפחד – כמו במטפורה של ירמיה (ג:יז), "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ...." עלינו לגרש מאיתנו את הפחד, את האדישות, ואת הנטייה לצאת מהשביל שלנו בלי לחשוב.

אנחנו יודעים שהמילה "קורבן" קשורה בלהתקרב וכאן ההקשר הוא להתקרב אל ה'. לכן, אולי סיבת קורבנות בעלי החיים היא כדי להתקרב לה' צריך להתרחק מהם. יש משהו מיוחד בלהיות בני אדם. לא באנו לעולם רק לשרוד אלא גם לשגשג. לא באנו לעולם רק להסתובב בלי מודעות לסביבה שלנו אלא להציב גבולות שעוזרים לנו לבנות חברה צודקת ומלאת חסד. ולא באנו לעולם הזה רק לפחד ולציית אלא להוביל ולהנהיג לחברה טובה יותר.

וזה עיקר ספר ויקרא. הרב ג'ו רוקס רפפורט מזכיר לנו שספר ויקרא נקרא "לב התורה" לא רק כי הוא נמצא באמצע (בראשית ושמות לפניו ובמדבר ודברים אחריו) ולא רק כי הוא מתרחש בהר סיני. אלא ספר ויקרא הוא גם "לב התורה" כי המסר שלו הוא חיפוש אחר קדושה – וזה לב העניין בחשק שלנו ללמוד מהתורה ולחיות את חיינו בהדרכתה."

אז, אני מאחלת לכולנו – למצוא את ה"חיה הפנימית" שלנו, להכיר ולהוקיר אותה, אבל תמיד לתת לטבע האנושי שלנו לנצח.