פרשת ויצא

אחרי כל נסיעה מגיעה "הנחיתה" – הזמן שאחרי הנסיעה שמוקדש לקליטת החוויות החדשות. כמה פעמים שמענו אנשים שחוזרים מחופשה אומרים, "אני חייב חופש אחרי החופשה הזאת!"  יש חלקים מעצמנו שמשתנים בעקבות החוויות האלה ואנחנו זקוקים לתקופה מסוימת לשלב אותן לתוך חיינו.  אני עדיין בנחיתה מהנסיעה שלי שסיפרתי לכם על חלק ממנה בשבת שעברה.  מה לעשות – בתוך שבועיים וחצי, הייתי בחמש ערים.  בכל מקום, למדתי משהו אחר, נכנסתי לאווירה ייחודית, והשתתפתי באירועים לגמרי חדשים לי.  אני עדיין מסנתזת את כל מה שעברתי – בין הדברים היפים שראיתי בחו"ל לבין הדברים שהזכירו לי כמה טוב בארץ.  למשל, אני כל פעם מתפלאת על התפתחות הטכנולוגיה שם וכמה היא מהירה – היום כל אחד מסתובב עם איי-פון ואפילו שולח מיסרונים כהוא שעומד באוטו באור אדום או רואה סרט בדרכו לעבודה ב-subway.  חוויתי התלהבות ויצירתיות אדירות בתחום היהדות הליברלית.  מצד שני, לא כל כך הרגשתי את השבת – במקרה אחד, אחרי תפילות בית הכנסת הרב הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה שהיה ברור סביבנו שאף אחד לא מודע לכך שזה שבת.

ואני מרגישה שבגלל הנסיעות שלי נכנסתי השנה עמוק לתוך סיפורי בראשית.  כשדיברתי בפני קהילות בשבת של פרשת לך-לך, הזדהיתי כל כך עם אברהם – שקמתי מארצי ממולדתי ומבית-אבי והלכתי לארץ חדשה להתהלך בה לאורכה ולרוחבה.  כשדיברתי בפני קהילות בשבת של פרשת חיי שרה, הזדהיתי כל כך עם רבקה שבלי היסוס אמרה "אלך" עם עבד אברהם לפגוש את יצחק ולעבור לארץ ישראל.  "ללכת" דורש אומץ לב וחזון – הרבה מאיתנו יכולים להזדהות עם התחושה כשהתחלנו עבודה חדשה, עברנו לעיר או לארץ חדשה, או נכנסנו ליחסים חדשים.

ה"אלך" של רבקה מהדהד את ה"לך-לך" של אברהם.  בניגוד, יצחק, ה"צבר" – היחיד בין כל האבות והאמהות שנולד בארץ ולא יוצא ממנה כל חייו -- לא מקבל את אותה תשומת לב שהדמויות האחרות מקבלות ולא מעט דברים קורים לו  כשהוא עצמו פאסיבי. אני רואה כאן את המסר המובהק של התורה: עלינו לא רק להיות אלא עלינו לקום וללכת – להיות במסע, ללכת לקראת איזו משימה.  והמסר הזה גם מודגש בפרשת השבוע "ויצא" כשיעקב בורח מזעם עשו ויוצא מביתו למסע למשפחת אמו בחרן.  כתוב גם כאן, (בראשית כט:א), "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם:" כאן גם ה"וילך" של יעקב מסמן לנו שמה שהולך לקרות יהיה חדש וישנה את פני האנושות לנצח.

בעזיבת הבית יעקב מתחיל לגלות דברים חדשים על עצמו ולפתח כוחות  וכשרונות חדשים.

למשל, כתוב בפרשה, "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ."  אור החיים (מאה ה-18 במרוקו) שם לב שהביטוי "לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" מופיע שלוש פעמים בפסוק אחד (כט:י).  למה?  הוא אומר, "לומר שכל מעשיו היו לצד היותו אחי אמו ולכבוד אמו.  או לצד החסד שיראוהו עושה חסד עם רחל והוא איש (זר)."  זאת אומרת, יעקב מציין את קשר המשפחה שלוש פעמים כדי להסיר כל חשד לחוסר הגינות.  רבנו בחיי (מאה ה-13-14 ספרד) מפרש את התופעה אחרת ואומר שיעקב ציין את הקשר "למען כבוד אמו... כי בלבו זכר שמאהבתה כלפיו אמרה לו ללכת ללבן."  מכל פירוש, אנחנו מבינים שיעקב כבר מתנהג בצורה שמוגדרת על-ידי היותו במקום חדש – לפי פירוש אור החיים, יעקב מודע לכך שהוא איש זר ומתנהג בזהירות כדי לא להעליב את המקומיים.  מצד שני, לפי פירוש רבנו בחיי, יעקב מביא את חווית הבית (אמא) למצב החדש שבו הוא נמצא ומנסה לשלב בין הישן לחדש.[1]

במסע של יעקב בדרך לחרן הוא עוצר ללון לילה אחד ושם לראשו אבנים וחולם על מלאכים עולים ויורדים בסולם.  יעקב קם מהחלום מבולבל ומנסה להבין את חווית הלילה. הוא אומר, "אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי."  ועוד אמר, "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:"  משה מאיר (מרצה באוניברסיטה העברית ובמכון הרטמן) מפרש את דבריו שיעקב בעצם אומר, "עכשיו הבנתי! החוץ הזה, האבנים הקשות, הם הראשית של הבית. קודם חשבתי שיצאתי מהבית, שאיבדתי אותו. עכשיו אני מבין שמכאן אזכה בו מחדש. זה שער השמים! מלאכי אלוהים עלו וירדו בסולם החלום שלי. עתה אני יודע כי כדי להתייצב ולעלות ולא לרדת – עליי להתחיל כאן, בַפריצה הכואבת הזאת."[2]  את השיעור העמוק שיעקב קיבל –את המתנה הזאת בדרך - אפשר היה לקבל רק מחוץ לבית, במסע.

יש נוחות בידוע,במוכר, בבית – זאת הסיבה שהרבה מאיתנו חוזרים "הביתה".  אבל התורה שלנו מלמדת אותנו שאנחנו בונים בית טוב יותר כשאנחנו יוצאים וחווים עוד דברים בעולם, ואחר כך משלבים את מה שלמדנו לתוך חיינו.  ושנמשיך כל הזמן ללמוד עוד, להשתדל לעשות יותר טוב, ולהביא משהו חדש לעולם שישנה את פני האנושות לנצח.  אני מרגישה שזאת הייתה החוויה שלי בצפון אמריקה ואני מרגישה שהחוויה הזאת שינתה אותי וחיזקה אותי בעבודתי בחידוש היהדות בארץ ישראל.

מי ייתן שכולנו נחפש אחר חוויות חדשות ונמצא אותן למען חיינו האישיים ולמען חידוש חיי קהילתנו לימנו ולדורות הבאים.

[1] Dr. Walter Herzberg.  JTS Commentary, VaYetze 5770

[2] משה מאיר, פרשת השבוע ויצא תש"ע, קולות