פרשת "כי תצא"

זאת חוויה מוכרת: אני מסתובבת בין חנויות בתל אביב השבוע כשבחוץ מרגישים כמו בסאונה – אני עם שני הילדים שלי.  בעל חנות אחד פונה אלי ואומר, "מסכנים!  איך את יכולה להוציא אותם החוצה בחום כזה?"  באותו השבוע, היינו בבית של חברים והאמא של הילד השני מתחילה להשליט משמעת על הבן שלי (נכון – מדי פעם הוא לא מתנהג יפה).  כשירון חטף צעצוע, לפני שהספקתי להוציא מילה היא אמרה, "ירון, לא עושים ככה.  זה לא יפה."  מצד אחד, יש הרגשה שאנשים דוחפים את האף לעניינים שלא קשורים אליהם. מצד השני, יש סוג של אחריות חברתית שכל אחד מרגיש כלפי כל ילד וזה דווקא נחמד.

בפרשת השבוע כי תצא, כתוב על "בן סורר ומורה" ודינו: (דברים כא:יח-כא) "כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.  וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ.  וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, 'בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל וְסֹבֵא.'  וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ."  

על פניו, מתוארות כאן הוראות איך לטפל ב"תפוחים רקובים" בחברה.  נראה שהפסוקים האלה משרתים כעין אזהרה לילדים להתנהג יפה.  גרסא קדומה של "אם לא תחזיר את הצעצוע, אני אקרא למשטרה". 

אבל כבר במשנה, אנחנו רואים שהפרשנים הראשונים של הטקסט המקראי מנסים לשנות את הטון.  קודם כל, הרבנים מצמצמים את גיל הילד הסורר לומר שמדובר כאן  רק בילד מתבגר.  הם גם מגבילים את סוג העבירות שניתן להעניש עליהן. ובסוף, הם מקשים את התנאים להוצאת גזר הדין לפועל – שני ההורים צריכים להסכים; ואם הוא נידון על-ידי בית דין של שלושה הוא יכול לערער לבית דין של 23 שבו חייבים להתייצב גם שלושת הדיינים של המשפט הקודם (סנהדרין ח).

היום, כשיש ילד סורר ומורה אנחנו שולחים את ה"סופרנני" לטפל במשפחה וזה, כנראה, לא פחות מפחיד.

הורות משתנה לפי התקופה – אבל בכל התקופות ונרמז בפסוקי בתורה, אני רואה מסר נוסף.  יש כאן רגע שעניין פרטי הופך לעניין ציבורי.  השאלה הטמונה בקטע הזה היא: מתי הבעיה של ההורים לטפל בילדים שלהם הופכת להיות הבעיה – וגם האחריות – של החברה?