פרשת נח


מאת הרבה סטייסי בלנק
23 באוקטובר, 2009
ה' חשון התש"ע

שוויצרי שביקר בסידני, אוסטרליה, עוצר בתחנת אוטובוס שבה עומדים שני מקומיים. "Entschuldigung, koennen Sie Deutsch sprechen?", הוא שואל.

שני האוסטרליים רק הביטו בו.

"?Excusez-moi, parlez-vous francais" הוא מנסה. השניים המשיכו להביט.

"Parlare Italiano?" אין תשובה.

"Hablan ustedes Espanol?". עדיין לא כלום.

השוויצרי הולך, מעוצבן מאוד. האוסטרלי הראשון פונה לשני ואומר, "אתה יודע, אולי כדאי שנלמד שפה זרה." "למה?" אמר השני. "הבחור הזה יודע ארבע שפות וזה לא עזר לו בכלל."

השבוע, אספתי את הדודים שלי משדה התעופה יום לפני שהם התחילו טיול מאורגן בביקור הראשון שלהם בישראל. הדוד שלי הסתכל סביבו בתדהמה, "הכל כתוב בעברית. אני לא מבין כלום." בשבילו, זה היה קצת מוזר – ארץ שאמורה להיות "מולדתו" והוא הרגיש כל כך זר.

האמת, מצב שכולם מדברים אותה השפה נשמע כמו רעיון טוב. זה בדיוק מה שחשבו הדורות הראשונים אחרי המבול. כתוב בפרשה (בראשית יא: א-ב, ד), "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם...וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:"

והסיפור ממשיך (בראשית יא:ה-ז), "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:"

למה ה' עושה את זה? בוני המגדל השיגו מה שכל המערב היום רק יכול לחלום עליו – הבנה אוניברסלית, שפה משותפת, והרמוניה. היה להם או"ם שממש עבד!

"המדרש והפרשנים מציעים כמה וכמה פירושים על שחיתות הבונים – הם רצו להילחם נגד ה', לעבוד אלים, להגן על עצמן ממבולים אפשריים..." ועוד. אבל, במדרש אחד הרבנים מודים, "מעשה דור המבול נתפרש אבל מעשה דור הפלגה לא נתפרש."

התלמוד בונה לסיפור מגדל בבל ולסיפור של נח מסגרת אחרת. כתוב במסכת עבודה זה (ט:א), "ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים (הראשונים) תוהו...(עד אברהם ושרה)...'ואת הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב:ה)." הרב מטיס ווינברג (מאה ה-21, ישראל וארצות הברית) מפרש את זה ללמד אותנו ש"כל פרשת נח נחשבת כחלק מסיפור בריאת העולם הממושך.

התורה מתארת את בריאת העולם שמתרחשת בתוך שבעה ימים בבריאת אור וחושך, שמש וירח, עופות בשמיים, הרמשים על האדמה, הבהמה והאדם הראשון. אבל, אולי זה לא היה הסוף לבריאת העולם. אולי ה' לא סיים כאן. הסוגיה בתלמוד מלמדת אותנו: ה' המשיך לברוא ולעצב את העולם במשך כמה דורות – במונחים של היום אפשר לומר "התקופה הפרהיסטורית", עד אברהם ורק עד אז, ה' באמת "נח."

מה עוד היה צריך לעשות? לפי ווינברג, לא היו לה' כוונות עוינות בהריסת המגדל ופיזור בני האנוש. אלא, בהפצת האנשים, ה' השלים עוד צעד בבריאה – דרך הסיפור הזה, ה' ברא את הגיוון. הפעולה הזאת מוזכרת לפחות חמש פעמים בפרשה (ט:יט) שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ: (י:ה) מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם: (י:כ) אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם: ס (י:לא) אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם: (י:לב) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:

בני החברה שהתאספו והצטופפו יחד במגדל אחד בודד וצר, עשוי רק מלבנים, אש, וחמר באמצע העולם היפה והמעניין של ה' היו מרוקנים לגמרי... העולם החדש של נח היה אמור להתגשם תחת המרחב הרבגוני של הקשת, עולם של אנושות מגוונת, מרגשת ודינאמית. מה היה קורה אם בני האדם היו נותרים במקום אחד וכולם היו דומים זה לזה. ויינברג טוען, שמצב סטאטי שכזה משמעו קץ הבריאה. המסר של מגדל בבל הוא שאלוהים רוצה שנצא ונגלה נופים חדשים, נגלה את עולמו של אלוהים, את כל העולמות ונביא לידי ביטוי את היופי של העולם בדרכים מגוונות. אנו יכולים לכנות את התהליך הזה כבריאה מתמשכת, אבל מילה שבה אנו נוהגים להשתמש היום היא חידוש. למעשה, בזוהר (מדרש קבלי מאה ה- 13) נאמר: "באותה שעה שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדבר ההוא עולה והועד לפני הקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא לוקח אותו הדבר ונושק אותו ועוטר אותו בשבעים עטרות מפותחות ומחוקקות...."

אנו מתאספים כדי להתאחד ולהרגיש שייכות לעם היהודי, לחוש את הקשר עם המסורת שלנו ולחוות רגעים של אושר והתבוננות פנימית. יחד עם זאת אנחנו לומדים, שיש מקום לחגוג את השונות שלנו כישראלים, אמריקנים, לחגוג תינוק חדש, חייל חדש, משפחות, חברים ופנים חדשות. בדרך זו אנו בוראים עולם מחדש כל יום.