פרשת צו – שבת הגדול

יש שיעור שהורים מנסים כל הזמן להעביר לילדים שלהם – ואני לא יוצאת מן הכלל בעניין זה.  שומעים את זה כל הזמן – הילד מקבל משהו ומיד שומעים את ההורה, "מה אומרים??"  ובקול מתנגן הילד חוזר, "תו-דה!"  לעיתים רחוקות, הילד בעצמו זוכר לומר את זה – רוב הזמן הוא צריך תזכורת. 

כנראה להודות זה לא משהו מובנה בטבע האדם.  רובנו צריכים איזושהי דחיפה מבחוץ כדי לגרום לנו לעשות את זה. 

פרשת השבוע, פרשת צו, מלאת הוראות על קורבנות שונים אחד מהקורבנות האלה הוא קורבן התודה. כתוב (ויקרא ז:יא-יג), "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק: אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:"  התורה אומרת לנו על ה"איך" אבל לא כל כך מסבירה למה ומתי מביאים את הקורבן הזה.

למזלנו, רש"י מסביר שמביאים את הקורבן בכמה מקרים "...הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא...."

כל אחד יכול להתחבר לרשימה הזאת (חוץ מיציאה מבית-הכלא, אני מקווה) – בעניין רפואה, יש לנו ברכת הגומל, בעניין המדבר כל אחד מאיתנו יצא לפחות פעם לטיול או הרפתקה אל הבלתי-נודע, בעניין יורדי הים, למרות שזה לא אותו ההקשר, הלא אנחנו חוגגים את חציית ים סוף בעוד כמה ימים?  רש"י קורא לדברים האלה "נס"...אפשר גם להסתכל בעולם סביבנו ולהודות על הנסים בכל יום.

לפני שבועיים, עמדתי בפני כיתת בנות בבית ספר אורים בכפר הירוק כחלק מסדרת סדנאות "בת מצווה" שאני מעבירה להן.  הנושא היה תפילה והסברתי להן שאחד הסוגים של תפילה הוא "הודיה" והקראתי להן כמה דוגמאות מהסידור.  פתאום, אחת הבנות הרימה את ידה ושאלה, "רגע, מותר לי לומר דבר כזה אפילו אם אני לא דתייה?"  באותו הרגע, שמחתי ונעצבתי – נעצבתי בגלל השקפת העולם בחברה שלנו בישראל שלפיה חיבור עם היהדות הוא "הכל" (אורתודוכסי) או "לא כלום".  מצד שני, שמחתי על ההתעוררות אצל הבנות בעקבות השיחה שלנו שבסופה הבינו שגם להן יש זכות לברך וגם הן יכולות להשתמש במילים של המסורת שלנו.  וכשביקשתי מהן לכתוב את תפילות ההודיה שלהן (שהיו יפהפיות, דרך אגב), כתבתי גם אני את תפילת ההודיה שלי ברגע הזה – תודה על ההזדמנות לפתוח עולמות ולהרחיב אופקים, ולחבר את הבנות האלה למסורת שלהן כפי שהן.

ועוד -- לקורבן התודה יש תפקיד מיוחד יותר מכל הקורבנות.  כתוב במדרש (ויקרא רבה ט:ז), "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם (אמרו)....לעתיד לבא, כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל; כל התפילות בטלות, (ו)ההודאה אינה בטלה כמו שכתוב בנבואה של ירמיה (ירמיה לג), 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות'."

תמיד אפשר להודות.  בואו נדמיין עולם שבו במקום להתלונן על מה שחסר לנו, אנחנו רק מודים על הטוב ועל מה שיש לנו.

בנוסף, לא מספיק רק להביא את קורבן התודה לבית המקדש.  לפי הלכות קורבן התודה, בניגוד לקורבן השלמים שהיה אפשר לאכול אותו במשך יומיים, היה מותר לאכול את קורבן התודה רק בתוך יום אחד.  זה קצת בעייתי במיוחד שקורבן התודה כלל ארבעים חלות חמץ!  הרב נפתלי צבי יהודה ברלין "הנצי"ב מוולוז'ין" (מאה ה-19 בפולין) מסביר שהסיבה להלכות האלה היא לפרסם את הנס.  זאת אומרת שמי שמביא את קורבן התודה מביא שפע של אוכל שהוא חייב לסיים מהר. כדי לעמוד במשימה הזאת, הוא היה צריך לחלוק את הסעודה עם אחרים.  לכן, מסר התורה הוא שכשאנחנו מודים, אנחנו לא חוגגים לבד – כל אירוע הודיה דורש סעודה כמו באירועי במעגל החיים שעושים סעודה לברית, לבר\בת מצווה ולחתונה – המצווה לא מושלמת עד שאנחנו מזמינים אחרים לשמוח איתנו.

וזאת באמת העונה להודות – פסח הוא חג החירות ואנחנו מודים על יציאת אבותינו ואמותינו מעבדות לחירות, על הנסים בימי קדם והיום.  פסח הוא גם חג האביב -- ואנחנו חוגגים את הפריחה בעקבות גשמי החורף, התחממות ומזג האוויר הנעים.  אתמול, למשל, בטיול עם חוג הצילום בירכנו את הברכה שהמסורת מלמדת אותנו לומר בדיוק בחודש ניסן, הברכה לאילנות שמוציאים פריחה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱ-להֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם".

מי ייתן שתודה תמיד תזרום מפינו ושהיא תהפוך להיות הפעולה הטבעית ביותר אצלנו ואצל כל בני אדם.  מודה אני על היום היפה.  מודה אני על האוכל המספק והטעים שאני אוכלת כל יום.  מודה אני על המרחב הקדוש הזה שמאפשר התרוממות נפש.  מודה אני על אנשים אוהבים ותומכים.

מודה אני...