פרשת שמות

"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  ...  רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה.   יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן.  דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר", כך נפתח ספר שמות, שאותו אנחנו מתחילים לקרוא השבוע.

"ואלה שמות בני ישראל" – איזה טריק קטן ונחמד המספר המקראי טומן לנו פה. בפעם האחרונה הוא חוזר פה על המונח "בני ישראל" במובן שבו שימש כמה פעמים בספר בראשית: במובן הקונקרטי, בני ישראל, בניו של ישראל, 12 הבנים הפרטיים של יעקב.  ומיד אחרי זה נתחיל לשמוע את המונח בני ישראל במובן הרחב, כשמו של עם שלם:

"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (הפעם כבר במשמעות החדשה), פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--....   (ובהמשך) וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.  וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. ... (ובהמשך) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. "

בהמשך הפרק אנחנו רואים שיש ל"בני ישראל" האלה גם שם אחר, עברים, ואנחנו שומעים על מיילדות עבריות ועל איש מצרי שמכה איש עברי. ובכל זאת בפסוקים האלה נעשתה בחירה להשתמש במונח בני ישראל, בשתי משמעויות שונות, כאילו כדי להדגיש את החיבור בין ספר בראשית לבין ספר שמות, בין הסיפורים על האבות הקדומים, הפרטיים, האגדיים, לבין הסיפור המכונן של היווצרות האומה ויציאת מצרים. כאילו כדי להדגיש את המשמעות המילולית של המונח "בני ישראל", בניו או צאצאיו של איש אחד, אחים ואחיות.

נדמה לי שיש פה אמירה פוליטית. 

נזכור שהעברים הקדמונים היה קבוצה הטרוגנית. הם ישבו בשטח נרחב יחסית, שכלל כידוע חלקים של עבר הירדן וסוריה של היום. המחקר הארכיאולוגי מלמד אותנו שהם כנראה תפסו את השטחים שבהם הם יישבו בזמנים בשונים, ולא בגל כיבוש אחד כמו שאפשר להבין מספר יהושע. צריך להודות שהיתה גם הטרוגניות דתית. היה האל המקראי, שהיה לו שם פרטי שאותו היום לא מקובל לבטא. לפחות חלק מהעברים ראו בו אל אחד מני רבים. עד היום אנחנו מצטטים בתפילה משירת מרים "מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה". אחרים עבדו אלוהים אחרים לגמרי, כמו שאנחנו למדים שוב ושוב בספרי נביאים הראשונים. היו גם הבדלים לשוניים. בספר שופטים אנחנו קוראים על מלחמה שפורצת בין שבט אפריים לבין הגלעדים, בני שבט מנשה. כן, אולי זה המקום להזכיר שזאת דוגמה למלחמות הפנימיות ועקובות מדם בין העברים. מכל מקום, בתום הקרב תופסים הגלעדים את בני שבט אפרים הבורחים, אותם הם מזהים משום שהם מדברים בניב שונה מעט: הם מבטאים ש' כ-ס' ואומרים "סיבולת" במקום "שיבולת" (שופטים, יב').

מי שהעלה את פרק א' של ספר שמות על הכתב, רצה להדגיש ולהבליט את הרצף, בנקודה הזאת, של מעבר מיחידים לאומה. זה המסר הפוליטי: זיכרו כי אנשים אחים אנחנו.

אני חייבת להודות שכשאני שומעת קריאות לאחדות בימינו כל מיני מנגנוני הגנה שלי ישר קופצים. לעיתים קרובות מדי מי שקורא לאחדות מעוניין באחדות, אבל בתנאים שלו, במסגרת האידאולוגית שלו. אבל אחדות לא חייבת להיות אחידות. יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, יש יותר מדרך אחת להיות בן אדם, ובכל זאת קושרים ביננו כיהודים, כבני אדם, קשרים של מוצא וקשרים של שיתוף, קשרים של אחריות הדדית, בדיוק כמו שאחים נשארים, או צריכים להשאר, אחים, גם כשהם בוחרים בדרכים שונות.

בואו ננצל את ערב השבת הזה של פרשת שמות להזכר במה שמשותף ולא במה שמפריד, ברגש המוסרי הבסיסי שטבוע בנו של דאגה ושל אכפתיות לאחר. בפראפאזה על ברכה שחיבר במאה ה-18 החיד"א, חיים יוסף דוד אזולאי: "הינני מקבלת עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. יהי רצון מלפניך, ה' אלוהי אמותינו ואבותינו, שתתמלא רחמים עלינו, ותיטע אהבה ואחווה שלום ורעות ביננו ובין כל ישראל, ובין כל בני האדם".

אמן, כן יהי רצון.