א' ראש השנה תשע"א

כל שנה ושנה, אני שוב ושוב מנסה להבין למה חכמינו, שבאו לפנינו, בחרו לקרוא דווקא את הפרשה הזאת בראש השנה.  הפרשה היא אופרת סבון – לידה נסית נגד כל הסיכויים (אנחנו, שכבר מכירים את הסיפור, יודעים שעוד מעט הכל הולך להתפרק עם הציווי "קח את בנך את יחידך אשר אהבת"), שתי נשים שאוהבות את אותו הגבר, אחת מגרשת את השנייה, הגבר המסכן נקרע ביניהן ובין שני הבנים שלו.  ו – או רגע – יש בסוף משהו שלא קשור לשום דבר – הסכם שלום ויישוב סכסוך על באר מים. 
אכן, החיים הם מורכבים.  כל אחד עם הדרמה שלו, עם הצרות המשפחתיות שלו.  לכולנו יש משהו כזה.  ובכל זאת, אנחנו מצליחים לבנות חברה ומוסדות ולהגיע ביחד להישגים מדעיים ומדיניים.  אני רוצה לרגע לשים בצד את חוסר התפקוד בחיים הפרטיים של אברהם, שתמיד תופס את הבמה המרכזית ולשבח אותו כמנהיג וכפוליטיקאי.
מהפרשה שלנו הבוקר, אברהם יוצא כאדם שיודע איך להשיג שלום.  אבימלך בא לאברהם ומבקש לכרות איתו ברית עם כמה דרישות והבטחות לעתיד.  אברהם מגיב מיד "אנוכי אישבע" – זה כאילו לומר בזמננו, "אני מסכים, איפה לחתום?". 
אבל, מיד אחר כך, ממשיך הסיפור, "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת-אֲבִימֶלֶךְ עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ."  מה החוכמה בצעד כזה?  כדי לענות על השאלה הזאת, הרמב"ן מתייחס לפסוק מספר ויקרא שכתוב, " לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ."  מה הסכנה של שנאה?  היא שאנחנו מחביאים אותה בלבנו.  אז, כדי להתגבר על שנאה, "הוכח תוכיח את-עמיתך" – אם יש בעיה, חייבים להוציא אותה החוצה.  לכן, אברהם מביע חברות כלפי אבימלך בשבועה שלו ובהסכמה לכרות ברית, אבל מיד אחר כך הוא אומר לו דברי תוכחה.  האפשרות להגיד 'דברי תוכחה' מתקיימת ואינה פוגמת ביחסים, כי כבר היתה ברית, בסיס להכיל את המחלוקת. 
והסכסוך על הבארות מיושב "במילים – כמו חברים טובים."  זה בהשוואה ליצחק שגם מסתבך עם אבימלך אבל במקרה שלו, הסכסוך לא נפתר ככה.
דרך היחסים שלו עם אבימלך, אברהם גם מלמד אותנו על נתינה וקבלה.  קודם לפרשה שלנו, אברהם הגיע לארצו של אבימלך והציג את שרה אשתו כ"אחותו".  כשאבימלך לקח את שרה לביתו, ה' הופיע אליו בחלום וציווה עליו להחזיר את שרה וגם ייסר את ביתו עם נגע.  כשהשניים התפייסו, אברהם התפלל עבור אבימלך. בעקבות זאת כתוב "וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאַמְהֹתָיו—וַיֵּלֵדוּ".  מיד אחר כך, אברהם ושרה מקבלים בשורות שיוולד להם בן.  צירוף מקרים?  אין דבר כזה בתורה!  התלמוד (בבא קמא צב) מלמד שאברהם זכה להביא את יצחק לעולם רק מפני שהוא התפלל עבור רפואת בית אבימלך.  זאת אומרת שהנתינה והנדיבות של אברהם זיכו אותו גם במילוי  משאלותיו.
בהמשך פרשתנו הבוקר, כתוב, "וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, וַיָּשֻׁבוּ אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים".  "כמו שאבימלך נתן לאברהם חירות לשבת 'בטוב בעיניו', כך גם אברהם נותן חירות לאבימלך לקום וללכת מתי שהוא רוצה."  (אראל סגל) זה גם בניגוד ליצחק שמשלח את אבימלך ממנו. 
ובסוף אברהם נטע במקום עץ אשל. יש כאלה שטוענים שזה היה דבר פרקטי לעשות – העצים שמרו על המחנה שלו מרוחות המדבר.  אבל המדרש מוצא משמעות נוספת.  בראשי התיבות של המילה "אשל" נמצאת תמצית מהותו של אברהם אבינו והתייחסותו לכל בני האדם: א' בשביל "אכילה", ש' בשביל "שתיה" ו-ל' בשביל "לוויה." אלה התכונות שאברהם גילם כל חייו כמקבל כל אדם לאוהלו ולתוך חייו.
אנחנו יודעים שמנהיג מוביל מיישב סיכסוכים ומשיג שלום אמיתי הוא בן אדם נדיר ומיוחד.  נוכל לקחת דוגמה של ממש מההתנהגות של אברהם כלפי אבימלך – הוא לא חיכה לתנאים המושלמים להגיע להסכם שלום אלא הוא פשוט חתם בלי לשאול שאלות.  כחבר אמיתי, הוא לא היסס למתוח ביקורת אבל כשהוא עשה כך, הוא עשה את זה על בסיס של חברות קיימת והעדיף מילים מאשר הפגנת כוח.  הוא נכנס ליחסים עם אבימלך מהמקום של נתינה ולא של תמורה.  והוא לא לחץ עליו אלא התנהג כמו מארח.
וכמו הסרט קזבלנקה שמסתיים באמירה "זוהי תחילתה של ידידות מופלאה" כך מסתיימת הפרשה שלנו הבוקר בזמן שאנחנו מתחילים שנה חדשה.  אני מתמלאת בתקווה – אם היה כל כך פשוט בשביל אברהם להשיג שלום בארץ, אולי אנחנו, צאצאיו, נוכל ללמוד ממנו להשיג שלום גם בימנו.