פרשות קודמות:
כל נדרי
מספרים על יהודי שעלה לארץ ועומד ושופך לבו לפני אלוהים: "ריבונו של עולם, אלפיים שנה התפללנו לחזור לארץ ישראל, למה דווקא עכשיו שמעת?..."
עכשיו סיפור אמיתי: לפני מספר שנים, כשטיילתי בארץ כסטודנטית, ביקרתי אצל אישה בַגיל העמידה בחדרה שתיארה את עצמה כציונית נלהבת. הביקור התקיים בשיא האִינתִיפאדה השנייה. היא הביטה בי במבט ציני ואמרה, "למה באת לפה עכשיו? אם ישראל כל כך מוצאת חן בעינייך, אולי נתחלף? אני עשיתי את שלי, אז עכשיו תורך."
מיהו הישראלי היום?
אני חושבת הרבה על השאלה הזאת. כמו שאתם שומעים, אני עולה, מהגרת. לפי ההגדרה, אני זאת שמנסה להסתגל לחברה שלא נולדתי בה ואין לי בה שורשים. אני אוהבת לחשוב שאני הולכת אחרי דוד בן גוריון, שמעון פרס, ויהודה עמיחי, כולם מהגרים שהגיעו לארץ הזו. אבל, היום כש-70% מהישראלים הם צברים, יש יותר נורמה תרבותית שמהגר צריך להתאים את עצמו אליה: אני משתדלת כל הזמן להיות "ישראלית" – אני עובדת על הבעת ה"רררריש". אני שומעת רדיו כדי להכיר את כל השירים הישראלים. יש לי שירון של נעמי שמר ואני מנקה את הבית עם מגב. האם אלה הופכים אותי לישראלית?
בן-זוגי הצבר עובד קשה לעזור לי להיות ישראלית. הדיסק הראשון שהוא קנה לי היה "הכבש השישה עשר". פעם, ביום העצמאות הוא הכריח אותי לראות סִרטי "בורקס" כל היום, והוא מנסה כל הזמן לגייס אותי לראות כדורגל איתו.
עליתי לארץ ב-2005. כל פעם שפגשתי מישהו, הוא אמר לי, "מה – את עדיין פה?" עניתי, "אמרתי לכם, עשיתי עלייה." הוא אמר, "אבל לא האמנו שבאמת תישארי." כי האמת היא שהרבה אמריקאים עולים לארץ ועוזבים, כי קשה להם מדי. ב-2006, שלושה שבועות אחרי החתונה שלי, פרצה מלחמת לבנון השנייה. בן-זוגי קיבל צו והיה בַצפון שלושה שבועות. הייתי לבד בבית והוא התחמק מקטיושות. אחרי המלחמה, חברים צברים אמרו לי, "עכשיו את ישראלית!"
האם אכן הפכתי לישראלית ברגע הזה? או האם הפכתי לישראלית כשהצלחתי לזמזם את "הילדה הכי יפה בגן"? או האם הפכתי לישראלית כשהבנתי את כל הבדיחות בארץ נהדרת (גם את אלה שלא מצחיקות)? אבל עדיין, לפעמים, מזכירים לי שאני לא ישראלית, כשמציינים את המבטא שלי, או שמנסים להסביר לי על 'טבעו של הישראלי'.
אני מעלה את הנושא מפני שבזמן שהוא נושא שקרוב ללבי וחלק מהמאבק האישי היומיומי שלי, אני באמת חושבת שזאת שאלה שעומדת בפני כולנו בין אם נולדנו בישראל או הִגרנו לכאן לא משנה באיזה גיל. יום כיפור הוא הזמן לשאול את השאלות הגדולות. מי אני? איפה הייתי? לאן אני הולך? מה אני מייצג?
אני אוהבת מאוד את המטאפורה הרבנית של ספר חיים ענק שנפתח בימים האלה. אני מדמיינת ספר כבד מקושט בזהב ואבנים יקרות, כמו החושן שעל האפוד של הכהן הגדול. אני רואה דמות יושבת לפני הספר מחזיקה נוצה, טובלת אותה בדִיו, ושוקלת בכובד ראש ובזהירות לפני שהיא מתחילה לרשום. יש דפים שכבר נכתבו בהם חוויות חיי. אבל עכשיו הספר נפתח לדף ריק, tabula rasa, שמחכה לכתב שיבוא עליו, מלא פוטנציאל ואפשרות. לכל אחד יש את הספר שלו והדף החלק שלו. לכל אחד יש הזדמנות לשאול את עצמו: מי אני?
אני מאמינה שחלק גדול מהזהות של כל אחד שיושב כאן הוא, "אני ישראלי." לכן, אני שואלת את כולנו השאלה: מה זה להיות ישראלי היום?
אולי שמעתם על השער של טיים מגזין בשבוע שעבר – המציג מגן דוד עשוי פרחים עם כיתוב "למה לא אכפת לישראל מהשלום?" בטיים נכתב ש"הישראלים עסוקים בעשיית כסף ובהנאה מקרני השמש האחרונות של קיץ מאוחר". הכתבה בטיים ממשיכה, "אחרי שנתיים וחצי בלי פיגוע התאבדות בשטח ישראל, עם כלכלה חזקה ועם נשמות עייפות ממחשבות קיומיות גדולות, הציבור הישראלי מעדיף לגלות סיפוקים מהתחום הפרטי."
מה דעתנו? האם זאת האמת? להיות ישראלי היום זה להיות אדיש לרדיפת שלום? להיות ישראלי זה להתעסק יותר עם קידום כלכלי והשגים אישיים?
סקר ענק שנערך במשך 4 שנים על ידי כתב העת "פורבס", דירג את ישראל במקום השמיני מבין 155 מדינות בעולם בדרגת האושר, לפני ארצות הברית (14) ובאותו מקום עם קנדה.
הישראלי הוא מאושר?
התשובה לשאלה מיהו ישראלי היא, כמובן, מורכבת. יש הרבה תשובות לשאלה. בכנות, מטרתי הערב היא לגרום לכל אחד לחשוב על התשובה שלו. אבל יש לי גם כמה מחשבות ממקורות מסורתיים וישראליים ומהניסיון שלי שאני רוצה לחלוק איתכם.
בוודאי, בהגדרה הפשוטה ביותר של המילה, ישראלי הוא מי שיש לו אזרחות ישראלית. ההגדרה הזאת, דרך אגב, כוללת גם ישראלים לא-יהודיים, בעיקר ערבים ישראלים. אני בטוחה שזה גם תרגיל מעניין לבקש מערבִי ישראלי לתאר את הזהות הישראלית שלו.
אבל אני עומדת כאן ומדברת בפני קהל ישראלים יהודיים שהתקהלו הערב לכבוד יום כיפור, לכן אני רוצה להתמקד בהבט המיוחד על ישראלי שהוא גם חלק מעם ישראל. אני רוצה לקשר את המסורת לחיים שלנו היום.
קודם כל, אני רוצה לחשוב על שמנו: ישראל. מי ששֹורה (נאבק) עם ה'. הישראלי הוא תמיד נאבק פעם אחר פעם להגדיר ולהמציא את עצמו מחדש. הוא לנצח נמצא בין הסטוריה ומסורת לבין חדשנות ועתיד.
בטקסט הקדום ביותר שלנו, התורה, ה' אומר לנו בספר שמות, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש." (שמות יט:ו) חזון עתיק-יומין זה קובע לנו, לאנשים הרגילים, רף גבוה. אבל אולי ציפיות גבוהות עוזרות לנו להתרומם. ישראלי לא מסתפק במה שיש – ישראלי תמיד משתדל לעשות טוב יותר, ללמוד עוד, להיות מיוחד. אל תדאגו, אחר כך כתוב בתורה, "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא." (שמות לב:ט) והמדרש אומר לנו, "שלושה חצופים הם: כלב, תרנגול, וישראל." (שמות רבה) להיות ישראלי זה להיות גם עם פגמים. מישהו לא מכיר כמה ישראלים עקשנים או מעצבנים?
קולות המסורת מהדהדים גם בערכינו. התלמוד מלמד, "כל ישראל ערֵבים זה לזה." (שבועות). וזה נכון – ישראלים מרגישים אחריות אחד כלפי השני. הם דואגים אחד לשני. אני תמיד שומעת סיפורים על בחור שביקש הוראות הגעה מאישה, שבסוף הסיעה אותו כל הדרך, או האמא הצעירה עם התינוקת הצורחת באוטובוס ששלוש סבתות הושיטו יד ועזרו לה. זאת תכונה שאסור לנו לקחת כמובן מאליו. כשגרנו בלוס אנג'לס, פעם עברנו ברחוב שומם, וראינו אישה מדברת בטלפון ציבורי בוכה. תמיר, הישראלי שלי, אמר, "אנחנו חייבים לחזור לעזור לה." הוא ניגַש אליה, והאישה נבהלה – היא לא האמינה שמישהו זר יציע עזרה ושאפשר לבטוח בו.
אנו מוצאים גם בתלמוד, "אף-על-פי שחטא ישראל, ישראל הוא" (סנהדרין מד) האחריות החברתית שלנו קיימת אפילו כשאנחנו מתאכזבים או מרגישים רחוקים אחד מהשני. ישראלים הם כמו משפחה – אתה לא מפסיק לדאוג רק כי יש אי-הסכמה. ההפך – אנחנו צועקים אפילו עוד יותר. הדבר הקל ביותר לעשות הוא להתנתק – לומר "זאת לא הבעיה שלי" ופשוט לעזוב. יותר קשה להישאר ולהמשיך את הדיון. אבל זה מה שישראלים עושים – הם נשארים וצועקים.
הסופר דוד פרישמן – שיש רחוב וחוף נפלא בתל אביב על שמו – אמר, "עם ישראל הוא זקן מצד זה, וילד מצד זה." לישראלים יש זיכרון ארוך – המורשת שלנו של 3000 שנה באַרץ הזאת והמורשת שלנו בעבר היותר קרוב בפולין או במרוקו....באותו הזמן, אנחנו חברה צעירה ופעלתנית שיוצרת מוסדות חדשים, יוצרת זהות חדשה, ומציבה אתגרים למוּסַכמוֹת ישנות.
ולבסוף, ישראלי חושב על העתיד של ישראל. הנביא יואל אמר (ג:א), "וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן -- בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ." ואולי כותב הכתבה בטיים מגזין היה צריך לשמוע את השיר של הדג נחש "אני מאמין" כדי להבין מיהו הישראלי:
אז עמוס ערכים מלא תובנות
הוא אוסף את עצמו מתחיל לעשות