פרשת נח

אני רוצה להקדיש את הדרשה הזאת לבן שלי, ירון.  נכון, אני מדברת עליו מדי פעם, אבל הפרשה הזאת מיוחדת בשבילו.  ובשביל הרבה ילדים ישראלים, אני חושבת.  כי ירון מוקסם מבעלי חיים.  אולי ראיתם את החתול הלבן שהסתובב כאן בין הכיסאות בשמחת תורה?  אולי שמעתם אותו שואג כמו "לביאה"?    לא לטעות - האריה האמיתי שאנחנו מבקרים בגן החיות די מפחיד את ירון.  ולמרות שהסיפור האהוב עליו הוא סיפור שהמצאתי על משפחת הכבשים הוא לא מתקרב אליהם בפינת החי.  יש משהו בבעלי החיים שמדליק את הדמיון ופותח שערים של משחקי "נדמה לי".

ואולי זה הכוח של פרשת נח.  יש מסר מוסרי מובהק בפרשת נח – כשהארץ התמלאה חמס, ה' בחר להשחית את כל בני האדם, ונח הצדיק ניצל כדי להתחיל את האנושות מחדש.  אבל לא רק משפחת נח ניצלה אלא גם כל החיות.  כתוב שה' מצוה את נח, (בראשית ו:יט-כ), "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:"

למה להציל את החיות?  למה זה מרכז סיפור נח?

אולי היה צריך דרך להסביר למה בעלי חיים קיימים היום. אולי סיפור החיות הדליק את דמיון הילדים ומשך אותם להקשיב לסיפור.   אולי להדגיש את הצורך במערכת אקולוגית מאוזנת.

אני חושבת שבעלי החיים תופסים מקום מרכזי בסיפור נח מפני שהם חלק מרכזי של סיפור האנושות.  ביומיום, מי שיש לו כלב או חתול בבית יודע שבעלי חיים יכולים להיות מקור נחמה.  הכלב הוא ה"חבר הנאמן", ומה יותר מפנק מאשר לשכב ביום גשום וחורפי עם כוס תה, ספר  טוב, וחתול שמחמם את החיק. 

בתורה ובספרות הרבנית, יש הרבה הוראות לגבי התנהגות כלפי בעלי חיים.  המסורת מלמדת: אם נוכל להתייחס אל בעלי חיים בכבוד, על אחת כמה וכמה נתייחס לבני אדם בכבוד.  אבותינו יעקב, משה, ודוד היו רועים, אנשים שחיו בסימביוזה ודאגו לבעלי חיים. כשעבד אברהם הגיע לבאר, רבקה הציעה להשקות את גמליו.  בתורה, ה' מצווה גם לתת ל"בהמתך" לא לעשות מלאכה בשבת. (שמות כ:ט), וגם "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה:ד).  ויש ערך שנקרא "צער בעלי חיים" שעלינו למנוע מלצער אותם.  אנחנו מצווים, (שמות כג:ה), "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ," וגם להשלח ציפור מקינה כשאנחנו רוצים לקחת את הביצים. (דברים כב:ו-ז)

בעלי חיים הם גם חלק מהאנושות.  הרבנים שפירשו את פרשת נח תיארו את החיות שעלו על התיבה כבעלי תכונות אנושיות.  רש"י אמר שאפליו "שדים" עלו על התיבה – כאילו שיש חיות מרושעות.  רד"ק הדגיש שכל החיות "באו מעצמם" לתיבה.  ובסוף, כתר יונתן הסביר שלכל חיה היה "מלאך" שליווה אותה והביא אותה לתיבה. 

ואנחנו מוצאים את עצמנו מדי פעם משווים אנשים לבעלי חיים – "יש לו חיי כלב", "הוא נתן חיבוק דוב", "היא עובדת כמו חמור."  אנחנו מתארים את המציאות שלנו דרך הבנתנו את בעלי חיים.  בנוסף, במסורת שלנו – כמו בהרבה תרבויות אחרות – אנחנו מספרים סיפורים דרך משלים של בעלי חיים.  אצלנו זה נקרא "משלי שועל, אוסף סיפורים על בעלי חיים שלומדים מהם שחובר על-ידי בֵּרֵכיָה בן נַתרוֹנַאי הֲנַקדָן, סופר יהודי שחי בצרפת בסוף המאה ה-12.  נשמע, למשל, את סיפור התרנגול והאבן היקרה:
כסיל את עיניו מחכמה יגרע.  מואס בטוב ובוחר ברע
תרנגול על אשפה עלה.  והדומן ברגליו פזר וגלה: למצוא תולעים למאכלו.  משם חפר אכל ברגלו: וימצא ישפה אבן טובה.  ולנקר עוד באשפה לא אבה: ויאמר חשבתי למצא יתרון טוב בעמלי.  תולע או זבוב אשר ייטב לי: ועתה ישפה הנה מצאתיך.  מה יתרון לי באשר ראיתיך: אמנם את נחמדת למראה.  ואם ימצאך עשיר יתנאה: ותהי בידו נקפצת. ובזהב טוב משובצת: ותאיר על אורך שבעתים.  אך עתה בין רגלים: תהי דרוכה ורמוסה. כי נפשי עליך לא חסה: באשר לא אמצא בך חפצי. טוב לי תולע שלם או חצי: להשיב נפשי הרעבה. ממציאת אבן טובה.

הסיפורים האלה מבדרים ומשעשעים אבל בלבם יש מסר די רציני וחשוב. לפעמים קשה לנו לשמוע תובנות על עצמנו.  ה"קליפה" של בעלי חיים שמה את האמת הקשה בתוך כרית רכה.  סיפור נח הוא די קשה – איזה אל רוצה להשמיד את הכל?  יש בסיפור ביקורת חריפה על בני האנוש וגם כלפי ה'.  כשאני מספרת לבני את סיפור תיבת נח, הוא מתלהב.  וגם מכל סיפור אחר שאני מספרת לו על חיות.  וכשהבנתי מה מעניין אותו, התחלתי להכניס מסרים שחשוב לי להעביר לו לתוך הסיפורים.  ואז הבנתי שאני הולכת במסורת התורה ומספרי סיפורים במשך כל הדורות. 

לכן, היום ובכל יום, אני מודה על קיום בעלי חיים בעולם – הם מלמדים אותנו ועוזרים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.