פרשת פקודי

כמעט כל ישיבת ועד שהשתתפתי בה בכל ארגון שהייתי פעילה, מתחילה ככה:

מי רושם את הפרוטוקול? 

שתיקה. 

שוב: מי רושם את הפרוטוקול? 

שתיקה. 

עד שמישהו אומר, בסדר, בסדר, אני ארשום. 

ואחרי הישיבה תמיד נשארת השאלה: מישהו בכלל קורא את הפרוקטול?

יש עוד הרבה חוקים של עמותות – שמירת קבלות, רישום הכנסות והוצאות.  ומישהו צריך לסדר את רשימת החברים, כתובות התורמים, רשימת התרומות, רכישת ציוד.... אני אישית, הקלדתי והדפסתי השבוע 80 מכתבי תודה לתורמים, רשמתי כתובות על המעטפות, הדבקתי בולים, ושלחתי בדואר.  ואפשר לשאול את השאלה: בשביל מה? עבודה די משעממת.  איך העבודה הזאת מקדמת את החזון ואת המטרות הנעלים של הארגון?

יש לי את אותן השאלות כשאני קוראת את פרשת השבוע, פרשת פקודי.  הפרשה מתארת את בניית המשכן ותפירת הבגדים של הכהנים שהולכים לנהל את הפולחן, הסמכת הכהנים וחנוכת המשכן.  הפרשה פותחת, (שמות לח:כא) "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן." 

כבר בפתיחת הפרשה, התורה מיידעת אותנו שהפרשה הזאת היא לא סיפור אלא רשימה של "פקודות."  זה כאילו שאנחנו קוראים את הפרוטוקול של ישיבה של נשיאי עם ישראל.  איפה ההשראה?  מה יכול להיות המסר של השינון הזה?

הרבה ממפרשי התורה אמרו שמטרת הפרשה היא לתת לנו מידע על השקלים, הכסף, הנחושת, והזהב שנתרמו לבניית המשכן ומידע על כל הכלים שעוצבו למשכן. (רש"י, רשב"ם, אבן עזרא)  הכוונה היא להראות את כמות הדברים שנודבו לבניית המשכן ובמילים של אבן עזרא, לתת "חשבון". 

לכן השאלה שלי, איפה הקדושה? 

יש כאלה שאומרים – "מה הבעיה?  אנחנו דווקא עם שאוהב לספור.  יש מסורת שאומרת שהרבה זה אכן טוב.  אומר אור החיים (מאה ה-18 מורוקו), "...כל פרט שירבה במספר, תרבה הזכות ותסובב הברכה למרבה."  למשל, יש אירועים שבהלכה אפשר לקיים רק עם מניין.  בנוסף, יש ברכה שאפשר לומר כשאתה רואה שש מאות אלף מישראל ביחד בארץ ישראל, "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, חכם הרזים."

ביהדות מברכים על השפע – אם זה שפע של זהב וכסף או אם זה שפע של אנשים.  הרעיון גם נמצא בשפה של הקבלה – ה' שולח לעולם את ה"שפע" שלו דרך הספירות.  לכן, תיאור מיון החומרים והפעולות של בניית המשכן אמור לתת לנו השראה: אנחנו רואים איך עם ישראל התרגש להביא את השפע ולהשתתף בעשייה כדי לעבוד את ה'.   

יש ביטוי: ה' נמצא בפרטים הקטנים.  תורה תמימה (שנכתב במזרח אירופה במאה ה-19) השווה את הפירוט בפרשת פקודי לעבודה של גבאי הצדקה בקהילה – אפילו הגבאי הכי טוב צריך להיזהר כל הזמן לדקדק בעבודתו.  רק עם הדיקדוק בפרטים הוא יכול לקיים את המצווה הגדולה הזאת. 

מה הופך את הפרטים הבנאליים לעילוי נפש?  קודם כל, לדעת שהמטרה שעומדת מעל הפרטים האלה היא עליונה – כל הבדים והיתדות של המשכן הם מה שאיפשרו תקשורת עם האל.  גביית צדקה מצילה את חיי העניים.  עבודה מנהלית מבטיחה שהעמותה תמשיך להתקיים. 

והיום אצל כולנו, לא פעם ולא פעמיים, העבודה היומיומית היא שיגרתית וכוללת המוןפרטים קטנים ולא כל כך מעניינים – לעמוד ליד מכונת הצילום, ללכת לחנות לקנות ציוד, להתקשר למאה אנשים להזמין אותם לאירוע.  בנוגע לחיי קהילה, פרשת פקודי מלמדת אותנו שבלי העבודה עלהפרטים הקטנים, הפרויקטים הגדולים לא יכולים לצאת לפועל.  דבר שני, אם נעריך כל פרט בעבודה, על אחת כמה וכמה נעריך את הפרויקט כולו.  העבודה המשותפת היא מה שמלכד את העם -- אולי הקדושה האמיתית היא לא בטקסים עצמם אלא בשיחות התיכנון, בעבודה המשותפת של קישוט האולם, או בבישול בבית של הארוחה המשותפת. 

החיים הם כמו שמיכת טלאים – עובדים כל יום על ריבוע אחד ורק במבט אחורה רואים את הנושא המאחד את כל היצירה.  רוב החיים אנחנו עסוקים בפרטים.  אבל חשוב לנו לא לשכוח את החשיבות והקדושה של כל רגע ורגע – בקריאת סיפור עם ילד, בנשיקות וליטופים עם תינוקות, שיחות על "מה עשית היום?" עם בני זוג.  המסורת מלמדת אותנו להתעסק בכל קטע, כל פסגה, כל אות בים של התורה והספרות.  כל בול שהודבק למעטפה, כל טלפון שנעשה, כל פגישה שמתקיימת, וכל אי-מייל שנשלח – מביא אותנו צעד קדימה לקדושה.