פרשת צו

ישראלי אחד שואל את חברו: "מה יקרה אם נכריז מלחמה על ארצות הברית?"

"השתגעת?" אמר לו חברו, "היא תחסל אותנו"

"בוודאי שהיא תחסל אותנו, אבל אז תתן לנו המון כסף כדי לבנות מחדש, ואולי אפילו נתקבל להיות המדינה החמישים ואחת."

"בסדר" אמר לו חברו,"אבל מה אם ננצח?"

זאת בדיחה, כמובן, אבל בכל צחוק יש גרעין של אמת.  והאמת היא שאנחנו כעם וכמדינה התרגלנו להיות ה-underdog שמנצח. עם כל הצחוקים וכל הכיף של הסיפור של פורים והסיפורים המוכרים שלנו במשך ההיסטוריה של ניצחון המעטים והחלשים נגד האימפריות, יש גם גרעין של אמת רציני ומטריד.

השבת לפני פורים נקראת "שבת זכור" ונקרא מפטיר מיוחד מחר (דברים כה:יז-יט), "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח:"

מי זה עמלק?  על פי התורה, עמלק היה העם הראשון שנלחם בישראל בצאתם ממצרים ברפידים (שמות יז:ח).  יותר מאוחר, אלוהים (באמצעות שמואל) ציוה על שאול המלך לצאת למלחמה ולהשמיד כל זכר לעמלק: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו וְלא תַחְמל עָלָיו...."

וכמובן, אנחנו צריכים לזכור את עמלק כי המסורת מספרת שהמן הרשע עצמו הוא צאצא של עמלק.  אין יותר ברור מזה!

אבל אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי: מה עם כל השנאה?  זה כמעט Passe   לומר כל הזמן – הם רוצים להרוג אותנו, ולהרגיש שאין דרך אחרת אלא להתמודד עם אויבים בכל דור ודור.  מי רוצה אויבים כל הזמן? כנראה, שיש כאלה שנוח להם לבסס את הזהות היהודית על הידיעה שיש אויבים בעולם שרוצים להשמיד את העם היהודי.  עלתה שאלה השבוע בכנס נשות התנועה בחיפה שאולי זאת תכונה גברית.  השרה לשעבר קולט אביטל דיברה על ניסיון להכניס נשים לצוותי משא ומתן עם הפלסטינים.  העבירו חוק בכנסת בעקבות החלטה באו"ם שחייב 30% מכל צוות להיות נשים.  הדבר לא התבצע.

וזה מעלה שאלה: מה המקור של השנאה?  אצל עמלק?  או שמא אולי אצלנו?

יש סוגייה בתלמוד שמדברת על העניין הזה: (סנהדרין דף צט עמוד ב): מסופר על תמנע בת מלכים שרצתה להתגייר ליהדות.  היא באה לאברהם, יצחק, ויעקב והם לא קיבלו אותה, לכן היא הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו (וכך היא מוזכרת בספר בראשית ברשימת תולדות עשו).  היא אמרה: מוטב להיות שפחה לָאומה הזאת מאשר להיות באומה אחרת. היא ילדה את עמלק שהיה מצער את ישראל במשך ההיסטוריה.  מה לומדים מזה?  שואל התלמוד.  והתשובה שלו: לא כדאי להרחיק אנשים.

תמנע היתה אם עמלק.  לפי הסיפור בתלמוד, עמלק ראה מה שאבותינו עשו לאמו והוא כעס על ההתייחסות הזאת. בעקבות כך הוא החליט לנקום בעם היהודי למען כבודה ולהרוס את העם שדחה אותה.

לכן – מי מקור השנאה? התשובה המסורתית היא עמלק – האיום בא מבחוץ.  אבל התלמוד מזמין אותנו לחשוב הפוך -- להסתכל פנימה.  האם אנחנו יצרנו את עמלק?  לפי התלמוד, אבותינו יצרו את עמלק – העמלק ששונא אותנו.  אנחנו יצרנו את האויב.

אני לא מעלה את הרעיון כדי להצביע על אשמים.  אבל אני רוצה לבדוק האם אנחנו הישראלים לא ממהרים להצביע על אחרים.  כל הזמן אני שומעת את האמירה על הפלסטינים "אבל הם לא רוצים שלום.  הם רק רוצים לזרוק אותנו לים ולהרוג אותנו."

והגישה הזאת לא בלעדית לשטח הפוליטי.  השבוע ביקרתי פעם השנייה בכיתה ו' בבית ספר אוסישקין.  דיברנו על נתינה במסגרת משלוח מנות ומתנות לאביונים. מה היתה הדאגה של רוב הילדים? מה ייתנו לי הילדים האחרים. מה אם לא יעשו לי משהו יפה? כל הדאגה היתה מופנית החוצה. המסורת שלנו מלמדת אותנו שהגישה שלנו צריכה להיות הפוכה: צריך להתחיל עם ההתנהגות שלי.

אולי אם נהיה יותר מרוכזים בהתנהגות שלנו לא יהיה צורך לפחד מאחרים.  אם ניתן מכל הלב לכל אחד ללא הבדל דת, זרם, או גזע, צבע השיער, יהיה יותר קל להיות חברים, להתפייס, לעשות שלום.  אם נקבל את האחר – אם זה עם שלם או אם זה השכן שלנו -- ונחבק אותו במקום לבנות חומות או לדחות אותו, אולי זו כל הפואנטה של היהדות.  הישרדות היהדות לא תלוייה בלכידות העם נגד אויבים.  הישרדות העם כרוכה בחגיגת החיים, הפצת ערכים, ותמיכה קהילתית.

וכך ננצח לנצח.

קיראו גם:

פרשת צו, שבת הגדול, תש"ס