פרשת שמיני

מה לומדים מהאירועים האלה?  מה עושים הלאה? 

בפרשת השבוע שמיני, אנחנו פוגשים גם טרגדיה וגם מילים על האחריות המיוחדת של המנהיגות בשעות קשות.  קודם, טרגדיה:  כתוב, (ויקרא י:א-ב), "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:"  השאלה מהדהדת במשך הדורות:  למה?  התשובה של משה היא (ויקרא י:ג), "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד..."  כלומר, אלה הכי קרובים לה' הכלים של קדושתו בפני כל העם.

ויש הסברים ופרשנות.  אבל הפרשנות שמשכה את תשומת לבי, לאור משפט קצב, היא של הפרופסור ריצ'רד אליוט פרידמן שכותב, "הכאב (על אבדן נדב ואביהוא) הוא תזכורת שאמת המידה למנהיגים היא גבוהה יותר מאשר לאחרים.  לפי התורה, מנהיגים לא יכולים לחמוק מחטאיהם , דווקא בגלל תפקידם הגבוה.  כהנים, נביאים, מלכים, רבנים, ונשיאים: יסבלו מתוצאות יותר קשות (כשהם עוברים על חוקים)."(Friedman, Commentary on the Torah, 342)  וכך ראינו במשפט קצב: כתבו השופטים: "מדובר במי שכיהן כנשיא המדינה כאשר פער הכוחות בינו לבין אלו בהן ביצע את המעשים היה עצום.  העבירה נעברה על ידי הנאשם במשכן נשיאי ישראל.  משל היה הנאשם אחרון העבריינים ולא נשיאה של מדינת ישראל שבתפקידו סימל יותר מכל את סדרי השלטון."

מי שחושב לקחת על עצמו מנהיגות, טוב שיהנה מהכוח, הפירגון, ההטבות, אהדת הציבור... אבל הוא צריך לזכור, שגם האחריות כפולה – הוא חייב להיות בן-אדם מוסרי מעל ומעבר.  ככל שהתפקיד הוא רם, כך גם העונש גבוה למי שעובר על החוק.

מצד שני, לפני סיפור נדב ואביהוא, אנחנו קוראים על ההופעה הרשמית הראשונה של אהרון ככהן גדול.  כתוב(ויקרא ט:כב), "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים."  אפשר בקלות להבין את הסיבה לכך שאהרון מברך את העם, אבל למה הוא "נשא את ידיו אל העם"? 

זאת לא הפעם היחידה שאנחנו מוצאים את הביטוי בתנ"ך.  בספר שמואל, המורד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי "נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד" (שמואל ב' כ:כא) – כלומר הפיל אותו.  בספר יחזקאל, הנביא מזכיר את ה' כמה פעמים כ"נושא ידיו" לישראל במצרים, במדבר, ובעתיד (יחזקאל כ).  ובתהלים, המתפלל נושא ידיו לה' לקבל עזרה (תהלים כח) וקורא לקהל גם לעשות כך (תהלים קלד):

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת:

(ב) שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת ה':

(ג) יְבָרֶכְךָ ה'מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

הפרופסור זאב פלק אומר שיש קשר מובהק בין כל נשיאות הידיים בתנ"ך.  במיוחד בפרק התהלים, "המשורר קורא לכל אדם לשאת ידיו לה'.  בתמורה, האדם מקבל את ברכת ה' מציון." (JTS Torah Commentary)  לדעתו, קדושה היא אקט הדדי.  מי שמושיט יד לה' יקבל בחזרה.  אפשר גם לומר על אהרון, כשהוא נשא ידיו על עם ישראל, הוא קיבל בחזרה את ה"כוח" האמיתי להמשיך להנהיג אותם.  וכך גם אנחנו, כשאנחנו מושיטים יד – בברכה ובנתינה – עצם הפעולה הזאת גורמת שגם אנחנו נקבל ברכה.  זה כמו המנהג של הורים לשאת ידיים על ילדיהם כל ערב שבת ולברך אותם – הברכה מהורה לילד, היא גם ברכה עבור ההורה.

תודה לאל שאנחנו שיושבים כאן היום, לא היינו קורבנות טרור השבוע, אבל אחינו כן היו.  אני תמיד שואלת את עצמי: מה אפשר לעשות?  והתנ"ך מלמד אותנו: אפשר לשאת ידיים – לשלוח תפילות, ברכות; לעשות מעשים טובים; לפעול למען השלום בשכונותינו ובארצנו; לקדם אהבת חינם ולא שנאת חינם; לקדם את הכבוד ההדדי בין המגזרים ובין העמים.

אין להתחמק.  כולנו מנהיגים בתחום זה או אחר.  יש מחיר כבד שאנחנו משלמים כשאנחנו לא מכבדים אחד את שני.  ויש תגמול עצום כשאנחנו עוסקים בברכה.