פרשת תרומה היא תיאור מפורט על עיצוב המשכן, שהוא בעצם התוכנית לבית המקדש עצמו.  המשכן הוא נפלא ומהודר -- כפורת זהב טהור, קערות, כפות, מנורת זהב טהור עם גביעים בצורה של שקדים, בדי שש שזורים, תכלת, ארגמן, ותולעת שני, אדני נחושת....חזון מרומם לב באמצע המדבר (או אולי פאטה מורגנה?).  כאן, ה' מדבר עם משה ומצווה אותו על בניית המשכן בכל פרטיו.

למי שאינו אדריכל או מעצב במקצועו, יכול להיות שהפרטים נראים קצת משעממים.  אבל, יש פרט מסוים שבולט בפרשה.  לפני כל פרט, ה' מצווה "ועשית" – הוא מדבר ביחיד אל משה.  יש רק פרט אחד בכל הבנייה שה' אומר "ועשו לי" שהוא מדבר אל כל העם.  כתוב בפרשה (שמות כה:י), "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:" הארון יונח בתוך המשכן ובו יניחו את שתי לוחות הברית של עשרת הדיברות שמשה קיבל בהר סיני.

למה מצוות הארון מופיעה ברבים אבל שאר מרכיבי המשכן מהמנורה עד השולחן מצווים רק למשה?

יש תשובה לשאלה הזאת מתוך המדרש (שמות רבה לד:ב), "אמר להם הקדוש ברוך הוא, 'יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה."  בעצם, בזמן ששאר מרכיבי המשכן ישרתו את הפולחן, שהוא בעצם תחום של הכהנים בלבד, הארון מסמל את התורה והתורה שייכת לכולם.

המדרש ממשיך, "אמר רבי שמעון בן יוחאי, 'ג' כתרים הם (בעולם) -- כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה...כתר תורה זה הארון....מפני מה בכולם כתוב 'ועשית לו' ובארון כתוב 'ועשו עליו'? ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולם -- זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולם."

בהמשך, המלך שלמה בנה את בית המקדש לפי תוכנית המשכן.  בטקס מרתק מלא הוד וגדולה, הוא מביא את הארון להניח אותו בבית המקדש וכתוב (מלכים א' ח:ט), "אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

וכך עמד בית המקדש בערך 500 שנה והארון בתוכו.  ובסוף התקופה הזאת, בית המקדש נחרב על ידי הבבלים, והארון נעלם.  הנביא ירמיה שהיה עד לחורבן בית המקדש וגלות העם לבבל, למרות הכל, מציג חזון אופטימי של העתיד ומנחם את העם שהם יחזרו לירושלים ושוב ישגשגו.  אבל בחזונו, הוא מדבר באופן חידתי לגבי הארון שכתוב (ירמיה ג:טז), "וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם יְקֹוָק לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד:"  למה יהיה כך?  רש"י (מאה ה-11 בצרפת) מפרש את אמירתו לומר, "כי כל כניסתכם תהא קדושה ואשכון בה כאלו הוא ארון."  לפי הפירוש הזה, העובדה הפשוטה שאנחנו יושבים כאן ביחד הערב – וכל פעם שאנחנו מתאספים בחג, טיול, ולתוכנית תרבותית או חברתית – אנחנו מחיים את התורה ואנחנו מקיימים את נוכחות ה' בעולם.

בבניית המשכן, יש דגש חזק על עושר חומרי – זהב ונחושת, בדים יקרים, ורהיטים אומנותיים.  ההיבט הזה של המשכן הוא משקף ערך חומרני – איך להראות לעולם החיצוני מה ערכי.

בניגוד לכך, הארון הוא קופסא פשוטה ותוכנו הוא מילים חרוטות על אבן.  הנה, אומרים רבינו, הערך האמיתי של המשכן, וכתוצאה מכך, הערך האמיתי של העם היהודי.  זה, מלמד ה', המסר האמיתי של התורה.  אם אנחנו רוצים מבנים פנטסטיים ואולמות מפוארים, בסדר.  אבל אף פעם לא לשכוח מה הבסיס של המבנה והערכים שעומדים מאחורי הבניין המרשים – שיתוף פעולה, תחושה של קהילה, אמון אחד בשני ואמונה ביכולתנו, התנהגות של כבוד הדדי, ונוכחות כעדים לרגעים קדושים ורוחניים בנתינת תמיכה אחד לשני.  כי בלי הערכים והאידיאלים האלה, המצבות המפוארות שלנו יתפרקו וייפלו.

לאורך אלפי דורות מחפשים את מיקום ארון הברית ולוחות הברית שלו (תחשבו על "אינדיאנה ג'ונז").  כל פעם שאני מנחה טקס בכותל המערבי (כמובן, ליד קשת רובינסון שמאפשר תפילה שוויונית), ואני מדברת על המסורת לכוון את תפילתנו מהמקום הזה לכיוון "קודש הקדשים", מחשבותיי מנסות לחדור לתוך הכותל בין שכבות ההריסות מתחת להר הבית, ואני שואלת אם ואיפה הארון חבוי שם.

בוודאי, זה לא כל כך משנה.  מה שחשוב – אנחנו כאן כמשכן ביחד.  אנחנו מחיים את דברי התורה, וביחד אנחנו נבטיח שהתורה שתמשיך בעולם תהיה קול של מוסר, קול של סובלנות, והשראה לחידוש היהדות לאלפי דורות בעתיד לבוא.

כן יהי רצון.