פרשת וארא: שותפים במנהיגות
פרשת השבוע, פרשת וארא, ממשיכה את הסיפור שהתחיל בפרשת שמות שבסופו משה חזר למצרים, התאחד עם משפחתו, הציג את עצמו בפני בני ישראל ובפני פרעה והתחיל במלאכה של שחרור בני ישראל מעבדות. כמובן, מההתחלה זה לא הולך חלק. בפרשת וארא, אנחנו פוגשים את משה שכבר מתייאש ופונה לה', (שמות ו:יב) "...הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?" ומיד ה' החליט לדבר גם עם משה וגם עם אהרון ביחד: (יג) "וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:"
אחרי חזרה קצרה על תולדות משפחת לוי, התורה מזכירה לנו, (שמות ו:כו-כז) "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם, 'הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם': הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:" ואכן בהמשך הטקסט, ה' לפעמים מדבר רק עם משה ולפעמים מדבר עם שניהם בו זמנית.
המסורת שלנו תמיד שמה דגש על המנהיגות הבולטת של משה. די ברור אצל הרבנים במשך כל הדורות שמשה מקבל תפקיד מרכזי ומכובד מעל כל הדמויות האחרות של תקופתו. כשמפרשי התורה פוגשים את הפסוקים האלה מפרשת וארא, זה מציב בפניהם אתגר – אם משה הוא גואל עם ישראל, מה אנחנו עושים עם אהרון שכאן התורה שמה אותו באותה חשיבות של משה. רש"י אומר בפירושו שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים ללמוד מהתורה: "יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד:" – כלומר ששניהם באותה הרמה. בתרגום יונתן, כתוב "משה נביא ואהרן כהן", כלומר שהם חילקו את התפקידים ביניהם. המלבי"ם (מזרח אירופה, מאה ה-19) ממשיך את הרעיון הזה בפירושו: "...שני האחים האלה נשלחו לשני דברים אשר אמר ה' להם 'הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים'...וזה כולל...(1) [היציאה] הגופנית שיוציאו אותם על צבאותם להוליכם אל המדבר, (2)... (ו)היציאה הנפשיית...וב(עניינים הנפשיים) היה אהרן העקר ומשה טפל לו, כי הוא לבדו דבר אל בני ישראל והם נמשכו אחריו יותר שהיה אוהב שלום ורודף שלום...."
האירוע המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל, התאפשר בזכות מנהיגות משותפת. הפרשה שלנו מראה לנו שמשה ואהרון עבדו בשיתוף פעולה כל אחד עם התכונות החזקות שלו. משה הודה בחולשות שלו והוא קיבל בלי מחאה את חלוקת המנהיגות עם אהרון -- הם מחלקים את האחריות, הם מחלקים את הבמה, ושניהם מקבלים את הקרדיט.
בממשלה, נכון שיש ראש הממשלה אחד, אבל יש לו הרבה שרים וסגנים וממלאי מקום. הכוח הפוליטי גם מחולק עם הכנסת ועם בית המשפט העליון. והכבוד נחלק עם נשיא המדינה.
כל אחד בחיים שלו – לפעמים אתה ה"בוס" או ראש הצוות או שאתה נבחר או ממונה לתפקיד ראשי. זה לא אומר, שאתה פועל לבד. האמת היא, שאין מיזם שמצליח כשכל ההחלטות וכל העבודה נופלות על אדם אחד. אני חושבת שהתורה מלמדת אותנו שמנהיגים – אפילו האנשים הכי מוכשרים והכי חזקים – לא אמורים להנהיג לבד.
קודם כל, כפי שאנחנו רואים בפנייה של משה לה', (שמות ו:יב) "...הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:", זה מלחיץ. עול מנהיגות יותר מדי כבד לאדם אחד – מרוב לחץ ועומס הוא לא יתפקד כמו שצריך. דבר שני, אין לאדם אחד את כל הכישורים. למשה אין כושר בדיבור, לאהרון כן. משה עוסק במשפט ואהרון מתרכז בפולחן. משה נותן דין, ואהרון רודף שלום. ובסוף, למשה יש התכונה של ענווה. יותר מאוחר כתוב על משה, (במדבר יב:ג) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." בפרשה שלנו, משה לא מתיימר להיות הגיבור היחיד. הוא מקבל כשה' מדבר אליו ואל אהרון ברבים – הם לא מדברים במונחים של "אני" ו"שלי" אלא במונחים של "אנחנו" ו"שלנו". וכשהעם רואה את השניים עומדים ביחד כאחד, הם הופכים להיות מנהיגות חזקה ורב תכונות.
לפי שאמר קהלת: (ד:ט) "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם:"