פרשת במדבר

כרבה, יש לי הזדמנות לפגוש הרבה אנשים. יש אנשים שאני רואה כל יום שישי בתפילת קבלת שבת. יש אנשים שבאים מפעם לפעם אם הנושא מעניין אותם. יש גם פנים שמופיעות אולי פעם בשנה בתפילת כל נידרי. ותמיד קורה, סיוט הסיוטים, חבר הקהילה שהוצג לי כבר כמה פעמים ואפילו דיברנו בטלפון ותיכננו משהו ביחד, עומד מולי במקום מחוץ לקהילה – נגיד בסופרמרקט. הוא מזהה אותי, מנפנף, ומיד נגש אלי. כפות הידיים מתחילות להזיע, פניי מחווירות ברגע שאני מודעת לעובדה: אני לא זוכרת את השם שלו.
סיפור ידוע שאני בטוחה שקרה לכולנו. מישהו שאתה אמור להכיר שעבדת צמוד אליו, שפגשת כמה פעמים -- אתה לא זוכר איך קוראים לו.
אבל מה הקטע עם שמות? מה כל כך חשוב בעניין של שם?

וזה בדיוק העניין בפרשת השבוע במדבר. בפרשה יש כל כך הרבה שמות! שמות כמו נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר, אֱלִיאָב בֶּן-חֵלֹן, אֱלִיצוּר בֶּן-שְׁדֵיאוּר, שְׁלֻמִיאֵל בֶּן-צוּרִישַׁדָּי, אֶלְיָסָף בֶּן-רְעוּאֵל, אֱלִישָׁמָע בֶּן-עַמִּיהוּד, גַּמְלִיאֵל בֶּן-פְּדָהצוּר, אֲבִידָן בֶּן-גִּדְעֹנִי, אֲחִיעֶזֶר בֶּן-עַמִּישַׁדָּי, פַּגְעִיאֵל בֶּן-עָכְרָן, ואֲחִירַע בֶּן-עֵינָן. מי האנשים האלה? הם לא מופיעים בשום מקום אחר בתורה. אין שום סיפור בתנ"ך שמסביר מי הם האנשים האלה – ולמרות זאת, אנחנו זוכרים את השמות שלהם.
ספר במדבר פותח, "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן." (במדבר א:א-ג)
רוב המפרשים והמתרגמים קוראים את הפסוקים האלה כמתארים את הגיוס הרשמי של צבא ההגנה לבני ישראל. העובדות -- רק סופרים גברים, הם מחולקים למחנות, והם מרימים דגלים – הגיוס הגדול הראשון בתולדות עם ישראל.
אבל, צריך להתבונן יותר במילה "צבא". יש מפרשים שאומרים שיש למילה משמעות שונה לגמרי. הרמב"ן, במאה ה-13 בספרד, כתב, "...יתכן שיהיה פירוש 'כל יוצא צבא', כל היוצאים להקהל בעדה...כל אסיפת עם תקרא 'צבא'". הוא מביא דוגמות ממקומות אחרים בתנ"ך שבהם יש למילה "צבא" משמעות אחרת – כמו במדבר ח:כד, "זֹאת, אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד", המשמעות כאן שהלוויים מתאספים ככוח אדם לעבודה באוהל מועד. בשמות לח:ח, כתוב, "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת--בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", בבניית המשכן שהנשים התאספו בפתח אוהל המועד. (זה כמו שירות לאומי של היום? )
הרב שימשון רפאל הירש, מייסד התנועה האורתודוקסית במאה ה-19 בגרמניה, פירש, "המונח צבא מסמל קבוצה כלשהי של יחידים שמתאחדים לשירות קהילתי תחת ציווי של רשות עליונה,. הירש מדגיש, כי צבא, אינו רק שירות בהקשר של מלחמה, אלא מתייחס אל "כל אדם שמחויב לצאת מהחיים הפרטיים שלו ולשרת את הציבור בכל עת ולכל צורך."
מהפירושים האלה, אנחנו מבינים שמשה ואהרון מצווים על ידי אלהים לספור את העם כדי לראות כמה אנשים יש ברשותם כדי לעשות את עבודת הציבור.
המילה "צבא" מופיעה פעמיים – פעם ביחיד ופעם ברבים. זה מלמד אותנו על החשיבות גם של היחיד וגם של הקולקטיב. מצד אחד, אלהים מראה שכל בן-אדם הוא חיוני במפעל הציבורי. זאת הסיבה שכל השמות ראשי השבטים רשומים בפירוט – כל מנהיג באופן אישי תרם לבניית החברה היהודית הראשונה במדבר. מצד שני, אלהים הדגיש שהעם הוא רב-עוצמה מפני שכל שבט צירף את כוחו למען המשימה העליונה המשותפת.
מטרת מפקד האוכלוסין היא בדרך כלל לחשב את מספר היחידים בקבוצה. מטרה מפקד האוכלוסין הזה הוא גם להראות שכל אחד בעם נחשב.
יש הרבה שמות בקהילה שלנו. יש רשימת החברים, יש לוח הזיכרון של השמות שאנחנו שזוכרים, יש רשימות האנשים שתרמו לקרן הבניין ועוד קרנות. ויש רשימה לא כתובה של כל אלפי האנשים שבאו במגע עם הקהילה בבני מצווה, חתונות, אירועים ציבוריים, ועוד. כל שם ברשימות האלה הוא בן-אדם יקר לקהילה. אני בטוחה שהשמות שאנחנו קוראים בפרשה שייכים לאנשים ששירתו את העם בכבוד. אף פעם לא נדע בדיוק מה כל אחד עשה, אבל אנחנו זוכרים את שמו לכבוד שירותו.
כמו שהמשוררת זלדה כתבה, "לכל איש יש שם.", לכל איש ואישה שהוא חבר בקהילה, יש לו שם. חשוב לנו לזכור את השמות. חשוב לנו לקרוא אחד לשנייה ולהיקרא לחובה שלנו לשרת את הקהילה שלנו ולשרת את העם היהודי. כל יהודי הוא נפש ייחודיית אבל הוא גם חלק מפוריקט גדול ונפלא. כמו שאמר רבי טרפון בפרקי אבות ב:חי, "היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק". אנחנו יודעים מההיסטוריה של העם ומההיסטוריה של הקהילה שלנו שיש המון עבודה בלבנות קהילה יהודית ולעבוד למען תיקון העולם. זה המון עבודה למצוא וליצור את היהדות שלנו. בואו נמנה כל אחד שנכנס לדלתנו. וכך יימנה כל אחד מאיתנו לתולדות ישראל לעולם ועד.