פרשת פנחס

אולי בגלל החום. אולי בגלל הצמא. אולי בגלל הזמן הפנוי. יש משהו בקיץ שמזמין קונפליקט. מלחמות פורצות בקיץ – מלחמת השיחרור במאי, מלחמת ששת הימים ביוני, מלחמת לבנון הראשונה ביוני, ומלחמת לבנון השנייה, שנסתיימה סופית השבוע, ביולי.

בתולדות ישראל, ביום ראשון, ט"ז בתמוז, אנחנו מציינים את היום שבו הרומאים פרצו את חומות ירושלים. בעוד כמה שבועות נציין את ט' באב, יום בהיסטוריה שבו נחרבו שני בתי המקדש, התחיל גירוש ספרד, והתחיל פינוי גאטו וורשה, ועוד מספר טרגדיות. בקיץ נראה שהמוזות שותקות והתותחים רועמים.

ובקיץ אנחנו קוראים את פרשת פנחס שמתחילה עם סיכום הסיפור המזעזע שבו פנחס דוקר למוות איש מישראל ואישה ממדין. בסוף פרשת בלק שקראנו לפני שבוע, כתוב, (במדבר ו-ח) "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ". וכך פרשת פנחס מיד מתחילה, (במדבר עה: י-יג)" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

התחייסתי לסוגיה של אלימות בקרבנו בפרשת קרח. ועוד פעם בקשר לאלימות הפומבית בפרשת פנחס אני שואלת: מה על בני האנוש המודרניים והמשכילים לומר על כל האלימות שהם רואים סביבם (במיוחד האבל והכאב שאנחנחו חווים השבוע עם השבת החיילים שחטופים שלנו בארונות)? ומה עלינו לומר על האלימות בטקסטים הקדושים? רוב הפרשנות הרבנית הקלאסית מצדיקה את ה"קנאות" של פנחס ויש כמה מפרשים ומדרשים שמעניקים לו את התפקיד של מבשר ביאת המשיח. אבל במקום שבו אני עומדת היום, קשה לי לומר שפנחס הוא דוגמה לכלל.

פרשנות מסוייגת על פנחס התחילה להישמע רק אחרונה. הרב מרדכי הכהן כתב בפירוש שלו "על התורה" שפורסם ב-1962 בירושלים, "למה החלק הראשון של הסיפור (ההריגה) שייך לפרשה אחת והחלק השני של הסיפור (ברית שלום לפנחס) שייך לפרשה אחרת? ללמד אותנו שבענייני קנאות אלוהית לא לצפות שכר מידי." כאן, יש לנו אמירה מאופקת שלא פוסלת את מעשה פנחס אבל מזהירה אחרים לחשוב פעמיים לפני שהם נוקטים בצעד דומה.

ויש אחרים שאומרים שמעשה פנחס היה מוצדק רק מפני שהוא פעל "ברגע". שימשון רפאל הירש במאה ה-19 בגרמניה כתב ש"פנחס פעל באופן ראוי לשבח רק מפני שהוא העניש את העבירה in flagranto, בפועל. לו הוא היה דוקר אותם יותר מאוחר, היו קוראים למעשה רצח." זאת אומרת שהוא פעל בתוך קונטסקט מסויים ולא בקונטקסט אחר.

גונתר פלאט מוסיף שפנחס "ראה במעשה זמרי פריצת הברית, חילול בוטה של הברית בסיני. לא היה תקדים בהיסטוריה הקצרה של העם להתמודדות עם חירום דתי ומוסרי." פלאט מתאר את הקונטקסט כחלל שבו פנחס מילא תפקיד להחזיר סדר וגבולות ברורים לחיי העם. עוד כמה פסוקים, אנחנו רואים בפרשת פנחס דוגמה נוספת של צורך להתמודד עם חוסר בהירות בתורת אלהים. בנות צלופחד מבקשות לשנות את המצווה?? על פיה רק בנים יורשים את רכוש האב ואלהים מצדיק אותן. המקרה של פנחס והמקרה של בנות צלופחד מדגימים את תפקיד היחיד בעם ברגע של אי וודאות – אבל, כמו שאמר הירש, רק ברגע מסויים.

בפרשנות חסידית, רב יהודה-לייב איגר כתב, "יש שתי פרשיות לפני פרשת פנחס – חוקת ובלק – ויש שתי פרשיות אחריה – מתות ומסעי. רוב הזמן, הן נקראות ביחד כפרשיות כפולות....אבל פרשת פנחס תמיד נקראת לבד. הסיבה היא שפנחס היה פנאטי ופנאטים תמיד חייבים לחיות בנפרד. ואם היו הרבה פנאטים, כל אחד היה הולך בדרכו לפי דעתו. אוי לדור שכל הפנאטיים חברו בו יחדיו! – לא כ"כ מבין מה זה אומר" איגר אומר לנו שצריך לשים לב לעובדה שפנחס פעל לבד. אולי זאת הסיבה שפנחס קיבל את ברית הכהונה – זה היה תפקיד של פרישות מהציבור, מקום מוגן שבו הוא יכול לממש את האגרסיות שלו בלי לסכן אחרים. ומיד, התורה שמה את פנחס בצד ויותר מאוחר בפרשה, אנחנו לומדים שיהושע מקבל את עול מנהיגות העם באופן פומבי כמו שכתוב שאלהים אמר למשה, (במדבר כז: טו-כא) וְהַעֲמַדְתָּ (את יהושע) לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה: עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ--וְכָל-הָעֵדָה." יהושע מקבל כבוד מכל העם. פנחס, עם ברית השלום של אלהים, נזרק לצד. מרדכי הכהן כותב,"משה ביקש איש בין אנשים – איש ולא 'סופרמן'. איש ולא קנאי בוער כמו פנחס."

בסופו של דבר, פנחס מקבל קרדיט שהוא פעל למען אלהים ולמען אמונה עליונה, אבל הוא נדחק לשוליים להיות כהן במקדש בזמן שיהושע קיבל את המנהיגות והובא לפני כל העם כדוגמה אישית. יש גם ספק אם ה"קנאות" של פנחס הצליחה, כי אנו יודעים שבמשך דורות העם המשיך להתפתות על ידי אלים ועמים אחרים. אנחנו קוראים בהפטרה של השבוע בסיפור בספר מלאכים שבו אליהו הנביא יוזם בלי שום ציווי אלוהי להרוג 850 נביאי בעל. אחרי שהוא ברח למדבר, כתוב (מלאכים א' יט: יא-יב), " וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה."

איפה אלהים? אלהים לא בסכין ולא בחרב. אלהים ב"קול דממה דקה" ששאל את אלהיו " מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?" ושהציע לפנחס ברית שלום.

אז בקיץ החם והמתרוצץ, עלינו להסיר?? מקונפליקט במצבים לא בהירים, להתרחק מאנשים כועסים ויותר מהכל להיכנס לבית ולהדליק את המזגן.