בני ירון, שהוא בן אחד עשר חודשים, אוהב לקחת את מעצור הדלת ולהכניס אותו לפיו. פעם הייתי אומרת לו, "ירון, לא! אל תכניס את זה לַפה!" הוא היה מחייך אלי או צוחק וממשיך לדחוף את המעצור לתוך הפה. לאחרונה, ניסיתי שיטה חדשה. כשהוא הכניס את המעצור המלוכלך לַפה, אמרתי, "ירון, אתה ילד כל כך טוב! אתה רוצה לתת את המעצור לאמא!" וככה, הוא הוציא אותו מהפה, הושיט לי יד, ונתן לי את המעצור. אמרתי לו, "תודה! אתה ילד כל כך נדיב ונותן!"
הסיפור הקטן הזה מעלה את השאלה הנצחית: איך להשליט משמעת ואיך לגרום להתנהגות טובה. יש שיטה של "אהבה קשה" שבה מענישים ילד על התנהגות רעה. יש שיטת פבלוב של חיזוק חיובי שבה משבחים ילד כל פעם שהוא מתנהג יפה.
ויש גם מה שאני קוראת "שיטת בלעם". וזה מה שאנחנו לומדים מפרשת השבוע בלק. השבוע, אנחנו קוראים על בלק, מלך מואב, ששמע את סיפורי הקרבות של ישראל וראה בהם אִיום. הוא שוכר את הנביא בלעם לקלל את בני ישראל. אלהים אומר לבלעם שאסור לו לקלל את ישראל. אבל אחרי מסע שיכנועים, בלעם נאלץ ללכת עם בלק לַמקום שבו חונה העם. אלהים מתיר לבלעם ללכת עם בלק אבל בלעם יודע שהוא יכול לומר רק את המילים שאלהים שם בפיו. בַסוף, בלעם פותח את פיו לקלל את ישראל, אבל במקום קללות יוצאות רק מילות ברכה.
למה זה חשוב לכתוב בתורה שבלעם, נביא של הגוים, מברך את ישראל? יש מחלוקת בין המקורות במסורת שלנו אם בלעם הוא אכן נביא אמת וחכם או אם הוא נביא שקר, כי הוא לא מישראל. וזה מוביל לַשאלה: האם עלינו להישמע לדברי בלעם?
כשאנחנו קוראים את הסיפור בתורה, אנחנו עם בלעם בצוֻק שמשקיף אל העמק שבו עם ישראל חונה. התורה לא מספרת על התגובה של בני ישראל לדברי בלעם. לכן, עכשיו אני מציעה שנדמיין שאנחנו במחנה ישראל. אנחנו מסתכלים למעלה ורואים מלך רשע עם נביא ופמליה של עבדים מקריבים הרבה קורבנות. הנביא מרים את מַקלוׁ – מה הוא הולך לומר עם כל כך הרבה טקסיות? משהו נורא? משהו עצוֻם? והוא אומר, "מה טבו אהליך יעקב, משכנתיך ישראל!" (במדבר כד:ה)
מה זה עושה לך, כאחד מעם ישראל, לשמוע ברכה מהנביא הזר שאמור לשנוא אותך?
אנחנו לומדים במדרש אגדה (במדבר כד) שבלעם "ראה שלא היו פִתחֵיהֶן של ישראל מכוונים זה לזה, אלא כל פתח היה פתוח אחרי אהל חבירו, כדי שלא יסתכל כל אחד ואחד מהם בביתו של חבירו". התחילה עין הרע להיכנס בהם ולפתות אותם להסתכל לאוהל של שכיניהם, ולכן התחיל בלעם לשבח אותם "כדי שלא תשלוט בהם עין רע...."
שיטת המשמעת של בלעם היתה שבח מקדים. נבואתו לא היתה רק הצהרה על נוכחות וכוח אלהינו בעולם אלא נבואתו היתה גם תזכורת לישראל על טובם. הוא אמר להם בעצם, "אתם טובים ונהדרים," ולפי המדרש, האמירה הזאת עזרה לבני ישראל להמשיך להתנהג באופן טוב ונהדר.
המדרש ממשיך, "(מה זה) משכנותיך ישראל? אמר על המשכן ועל המקדש שעשו ישראל שהשכינה שכנה בהם והוא היה מצילם." לכן, ברכת בלעם גם היתה תזכורת לישראל שתמיד יש מישהו ששומר עליהם. המשכן הוא כמו "אח גדול" שרק נוכחותו היתה תזכורת יומיומית לבני ישראל להמשיך בדרך הישר.
הברכה הזאת, "מה טבו אהליך יעקב, משכנתיך ישראל" נכנסה לסידור בשלב מוקדם בהתפתחותו. הרב עמרם גאון שחיבר את הסידור הראשון במאה ה-9, כתב שאומרים "מה טבו" בזמן שנכנסים לבית הכנסת. זה מתאים במובן שבית הכנסת מחליף את בית המקדש של פעם והברכה הזאת משבחת מקומות קדושים.
הרב אליוט דורף, אחד מהתיאולוגים הגדולים של ימינו, מלמד שכשאנחנו נכנסים לבית הכנסת ושרים את "מה טובו", אנחנו, כמו בני ישראל באהליהם – חייבים לחשוב על בית הכנסת כמו בית. עלינו לבדוק בתוכנו, "האם עשיתי מה שצריך כדי להביא ברכה למקום הזה? בבית הפרטי שלי, האם עשיתי את חלקי כדי ליצור אווירה מזמינת ברכה ?
אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור של בלעם עוד משהו על היחסים שלנו עם אלהים. כפי שבלעם נאלץ לברך את בני ישראל נגד רצונו, לפעמים אנחנו באים לתפילת קבלת שבת אחרי שבוע מעייף או חויה מכאיבה, ומצטרפים לתפילות הסידור, אבל בתוכנו מרגישים שקשה לנו להזדהות עם מילות השבח שאנחנו אומרים. חוקרת הפוקלור ד"ר אלן פראנקל כותבת, שבשבח שאנו נותנים לאלהים, אנחנו יכולים לעזור לאלהים להיות ראוי לאותו שבח, ולהמשיך להיות שותפנו בתיקון עולם. הפסוק הזה מהתורה עוזר לנו להתמצא בתפילתנו ומעניק לנו את הכוונה שאנחנו זקוקים לה כדי להתפלל. עצם אמירת התפילה גם אם אין לנו חשק גדול, כבר מסייעת לשפר את המציאות סביבנו.
המשמעת הזאת-- אכן, יהדות זאת משמעת שדורשת עבודה, מחשבה, ואימון כמו בספורט, במוזיקה, או בשיעורי מתמטיקה – אבל המשמעת לא צריכה להיות אכזרית או מורכבת רק מ"לא תעשה". ברכת בלעם באה ללמד אותנו שאנשים – גם ילדים וגם מבוגרים – יכולים ללמוד לעשות את הדבר הישר גם דרך שבח וגם דרך אמירה שהם כבר עושים את הדבר הישר. עלינו להיות המשבחים של ילדינו, של עובדינו, ושל הפקידים שאנחנו פוגשים בבנק או בדואר. כשאנחנו משבחים, אנחנו נותנים למשובח את ההזדמנות להמשיך ולעשות מה שצריך כדי להיות ראוי לשבח.
ירון, בני, לא תמיד יעשה את הנכון בשביל עצמו ולא תמיד אדע איך בדיוק להדריך אותו. אבל אם יש לי אמונה בטוב שלו ואם אני מראה לו את טובו, אני חושבת שהוא כבר נמצא בנקודת זינוק טובה למצוא את דרך הישר שלו.