פרשת קורח

השבוע, כשפתחתי את העיתון, המילים הראשונות שמשכו את תשומת ליבי היו "רמת השרון".

המשטרה תפסה השבוע נער מרמת השרון שהודה ברצח תושבת אחרת, עורכת הדין ענת פלינר. האלימות הזאת היכתה כל כך קרוב לבית. זה לא הגיוני. אנחנו נאבקים בשאלה "למה?" למה נער שנראה רגיל נמשך לפעול באלימות באופן כל כך אכזרי? למה בכלל בני אדם פונים לאלימות לפתור בעיות אישיות או בעיות פוליטיות?
פרשת השבוע, קרח, מציגה בפנינו תמונה אלימה של אבותנו הקדוםים בני ישראל. בפרשה, קרח, שהוא בן-הדוד של משה, ונשיאי העדה קוראים תיגר על ההנהגה של משה ואהרון. עונשם הוא להיבלע על ידי הארץ. הפרשה הזאת גם גורמת לנו לשאול את השאלה "למה?" למה קרה מה שקרה? איזה סיכסוך גרם להרס הזה? האם באמת היה צורך בכך?

כתוב בספר במדבר טז:ג שקרח לקח את נשיאי העדה ואמר למשה, "רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה." מהמשפט הזה מתחדדת השאלה : מה קרח כבר עושה כאן שמגיע לו עונש שהארץ בולעת אותו? בטקסט, משה מאשים את קרח שהוא דורש את הכהונה שאלהים נתן לאחרים. הרבה מדרשים של הרבנים הקלאסים (עד המאה ה-14) מציירים תמונה של קרח כיהיר, שיכור, וליצן – הכל דמויות של טיפש אנוכי ולא אחראי. הטקסטים הקלאסים גם שמים את קרח באותה קטגוריה עם הרשעים הגרועים ביותר בהסטוריה כמו הנחש בגן עדן והמן.
לי יש קצת בעיה עם הפרשנות הזו. קרח כבר החזיק בתפקיד חשוב כלוי, ואני לא רואה שהוא היה כל כך קיצוני בהתנהגותו ובטענתו. למעשה, קרח מעמיד שאלה שאנחנו גם שואלים היום: אם אלהים אמר בתורה שכל העם קדוש (ויקרא יט:ב " קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"), למה אלהים לא התייחס אל כל אחד בשיוויון? אבל, אני כן חושבת שקרח עשה טעות טקטית חמורה שהובילה לסופו. כתוב במדרש מודרני:
(כשכתוב בתחילת הפרשה) "ויקח קרח...ויקומו לפני משה" אין ויקח אלא לשון המונים שהוא לקח קהל גדול נגד משה. כמו שנאמר (במדבר א: יז) "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה". וכן (יהושע ח:יב) "ויקח כחמשת אלפים איש". כלומר שמשמעות "ויקח קרח" שהוא עמד על משה עם קהל עצום.
משל למה הדבר דומה: לעובד שאסף את כל עובדי המשרד ובישיבת הצוות הטיח במנהל שהוא מרוויח שכר גבוה ללא עבודה קשה בעת שהעובדים עומלים שעות ארוכות ושכרם מועט. אחרי הישיביה, העובדים חדלו לעבוד ונהגו בחוסר כבוד כלפי המנהל. המנהל פיטר את העובד. הוא שאלו, "למה פיטרת אותי? דיברתי אמת." השיבו, "אפשר הדבר, אבל ביישת אותי לפני כל עובדיי וכעת הושבתה העבודה. אילו באת אליי באופן חשאי, יתכן שהייתי מקבל את דעתך". אף כאן קרח גינה את משה לפני כל בני ישראל. לפיכך הכריז משה על נפילתו (במדבר טז: כט) "ואם-כמות כל-האדם ימתון אלה ...לא יהוה שלחני'". ייתכן שקרח צדק, אך הוא בייש את משה לפני כל העם. אילו בא לדבר עם משה פנים אל פנים ביחידות, ייתכן שמשה היה שוקל את דעתו. על כך העונש.
המדרש הזה מלמד אותנו שטענת קרח לא היתה הבעיה אלא הבעיה היתה הדרך שבה הציג אותה. קרח חשב שאם המטרה צודקת לא משנה איך הוא ישיג אותה, כל האמצעים כשרים, אבל הוא התעלם מעיקרון גדול בתקשורת: המסר במדיום. בניסיון שלו להשיג צדק, הוא עבר על עיקרון יהודי חשוב – לא לבייש אחרים. שאיפתו לצדק עוורה אותו מלהיות קשוב לרגשות של משה ואהרון.
אנחנו לומדים שאם אנחנו מציגים טענה באופן מעליב ומאיים, אף פעם לא תתקבל דעתנו ולא נקדם שום שינוי.
בכל זאת, כדי להיות הוגנים, אנחנו צריכים לבדוק גם את תגובות משה לטענה של קורח. הטקסטים הרבניים הקלאסיים מדגישים את הענווה והצניעות של משה.
כתוב בבמדבר על תגובתו לקרח טז:טו, " וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם" רש"י פירש את "ויחר למשה מאד" ש"משה היה עצוב מאוד". זאת דוגמה איך משה מצוייר במסורתנו כתמים ועושה את הכל כדי למנוע פגיעה בבני אדם ובעם.
אבל כאן, משה כן פנה לאלימות. נראה לי שיותר אכפת היה למשה שמישהו פוגע בכבוד שלו מלקחת את הזמן לחשוב על דרכי שלום כדי לפתור את הבעיה.
כתוב בהמשך הסיפור (במדבר טז:טז) " אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר". היה למשה את כל הלילה לבדוק אופציות. אני מדמיינת שיש הרבה דמויות שהוא היה יכול להתייעץ איתם לפני שהוא גזר מות למורדים.
אני מדמיינת בערב הגורלי הזה, משה ואהרון מקריבים את קורבן הלילה לבד באוהל המועד. באותו הזמן, יושבים נשיאי העדה סביב מדורות בקצה השני של המחנה.
וגם נשים נאספות סביב שרידי המדורה. הן מתלחשות אחת עם השנייה. אחת אומרת, "הייתי מזמינה כמה מנציגי קרח לשבת עם משה, עם אלהים כיועץ." אחרת אומרת, "הייתי אומרת למשה קודם כל להתייעץ עם אלהים לפני שהייתי מאיימת" הן חוזרות על פרטי המקרה הרבה פעמים וכל אחת חושבת איך היא הייתה מטפלת במצב. הן בוודאי היו פונות אל קרח ובודקות איתו מה בדיוק הבעיות והדרישות. הן היו פונות אל משה, מרסנות את כעסו ורצונו להרוג את קרח, והיו שואלות אותו, "האם אתה מבין מה קרח טוען?" משה היה מסתכל אל הרצפה ורק צועק בכעס נורא על קרח. הנשים, בלי להרים את קולן, היו אומרות למשה, "כן, אבל אתה לא מקשיב לכאב בדיבור של קרח. על פני השטח, הוא אומר לך שהוא חושב שאתה עוד לא מתאים להנהיג את העם. אבל, מתחת כל החוצפה הזאת, הוא וכל נשיאי העדה מנסים לומר לך שהם מפחדים. הם צריכים להיות אמיצים בפני העם, אבל אין להם למי לפנות לשפוך את הפחדים שלהם. אתה כל הזמן מדבר על איזו 'ארץ מובטחת'. קל לך כי יש לך אמונה רבה. לנו ולקרח יותר קשה מפני שאמונתנו נשענת רק עליך. היא נשענת על מה שסיפרת על אלהים ועל הזיכרון העמום שלנו של הסערה בהר סיני שעד היום אנחנו לא בטוחים איך להבין את החוויה הזאת ומה היא מלמדת אותנו על אלהינו. אנחנו רוצים להאמין אבל קשה לנו. נא לעזור לנו."
אבל קולות הנשים לא נשמעו. משה פנה לאלימות כדי לפתור את הבעיה.
אני מדמיינת את היום של מרד קרח כיום של אי-הבנה מוחלט שהדרדר לאלימות נוראה. אלימות תמיד מובילה לאובדן: אבל וכאב שאף פעם לא ייעלם. נקמה שתמיד מישהו צריך לנקום.
כמה מהר בני אדם מתרגזים. בני אדם מכים. הם משליכים מילים. קרח לקח את עדתו וצעק את טענתו חזק לשמיים. משה ביקש שפי הארץ ייפתח ויבלע את המתנגדים שלו. אני אומרת, אם אנחנו רוצים לשים קץ למעגל האלימות בעולם, עלינו לגנות גם את האלימות של המנהיגים הקדומים של עמנו בפרשה הזאת. עלינו לפרש את הטקסטים של מסורתנו בפירושים שדורשים התפייסות, מקדמים כבוד הדדי, התייעצות עם אחרים, והליכה בדרך של רחמים.
לו קרח היה מדבר עם משה באופן ענייני ודיסקרטי. לו משה היה מקשיב לקולות האחרים במחנה. לו ילדנו ילמדו מאיתנו שאלימות היא לא פיתרון.