נכנסתי לחדר של החולה. הוא שכב על מיטת בית חולים מחובר לחמצן. הוא לא זז – הוא כמעט ולא פקח את עיניו. אישתו הסבירה לי – בזמן שהיא מיהרה לחבוש על ראשו כיפה – שכתוצאה ממחלתו הנמשכת שנתיים, היה לו אירוע מוח לפני חודש ומאז הוא היה בתרדמת. לפני שבוע, פלא פלאים, הוא התעורר וחזר להכרה. הוא יכול לדבר אבל לא הרבה. היא אמרה לי שהוא איש רוחני. ישבתי לידו. הוא פקח את עיניו. התחלתי לדבר איתו – הסברתי שבאתי מטעם קופת החולים לבקר אותו. הוא לא אמר כלום. דיברתי איתו על מחלתו והתאוששותו. כשראיתי שעיניו נודדות לחלון, הסתכלתי על הנוף שלו – מרובע של שמיים כחולים ופרחים אדומים. קראתי לו פרק תהלים כ', " יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה; יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב...." ואז הוא פתח את פיו ואמר, "קשה....לדבר..." המשכנו ככה – הקראתי פרק תהלים וכל פעם הוא מצא כוח לכמה מילים.
בפרשת השבוע, מצורע, אנחנו קוראים על המחלה התנכי"ת המסתורית צרעת שיכלה להידבק לאנשים, לבתים, ולבגדים. אנחנו גם לומדים על תהליך טהרה שהכהנים מבצעים כדי לרפא את הצרעת.
רופאים אומרים לנו שלמחלה המתוארת בתורה אין אותם סימפטומים כמו מחלת העור הידועה היום כ"צרעת". אבל זה לא חידוש -- לפני הטכנולוגיה המתקדמת של היום, הרבנים במשך ההיסטוריה כבר התייחסו לצרעת לא רק כתופעה פיזית אלא גם כתופעה רוחנית. למשל, הרמב"ם כתב במשנה תורה טומאת צרעת טז:י, "...וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע." הרמב"ם אומר שמישהו מוכה על ידי צרעת מפני שהוא אמר לשון הרע. האמירה הזאת קשורה למקרה בתורה שבו מרים אמרה על משה דבר רכילות "והנה מרים מצרעת כשלג." (במדבר יב)
בלי להכריע אם צרעת היא נגע פיזי או נפשי, היא נחשבת בתורה כמחלה רצינית שדורשת טיפול מסויים וממושך. וזה השיעור החשוב שאנחנו לומדים השבוע: אם זאת צרעת או מחלה אחרת, איך לפעול בעת מחלה.
התלמוד מועד קטן (ה) מלמד שאדם עם צרעת חייב לקרוא ברחובות "טמא! טמא!" ליידע את חברי הקהילה על סבלו כדי שיתפללו עבורו. התלמוד בעצם מלמד אותנו:כשאני חולה, עליי לספר לאחרים. וגם, מצד השני, אם נודע לי על מחלתו של מישהו, עליי לפעול ולא לחכות עד שהוא יבקש ממני עזרה.
המצורע מוגלה מהמחנה. אולי התורה מצווה על הרחקתו כדי למנוע התפשטות של מחלה מדבקת. בכל זאת, העובדה היא שהמצורע נשאר לבד – גם פיזית וגם נפשית. דבורה וויסברג, מורה לתלמוד בהיברו יוניון קולג' כותבת שבסוף הבידוד הזה "נרפא המצורע מהמחלה שלו, הוא רשאי עכשיו לחזור למחנה, אבל יכול להיות שתוצאת תקופת הבידוד שלו היא כעס ו(פחד)."
כשאנחנו חולים, זה כאילו אנחנו נכרתים מהעולם. כמו האיש שביקרתי השבוע – הוא לא קם מהמיטה לכמה חודשים וכל עולמו הוא מיטתו ומרובע של שמיים ופרחים עליהם הוא משקיף מחלונו. אי-היכולת שלו לדבר כורתת אותו מהסובבים אותו. דמיינו מה זה להיות במצב כזה – כל כך לבד. לפעמים, גם הנפשות שלנו "חולות" – כשקרוב משפחה נפטר, אנחנו נסוגים מהעולם ונשארים בבית לשבעה ימים. או כשאנחנו חווים חוויה טראמטית, קשה למצוא את הכוח להתחבר אל הפעילויות הרגילות.
כשאדם "נרפא", כתוב בפרשה (ויקרא יד:ב-ג), "בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ." ד"ר וויסברג מבארת, "הכהן יוצא מהמחנה לפגוש את המצורע כדי לשכנע אותו לחזור לקהילה. לחזור לקהילה זה תהליך הדרגתי כי המצורע חווה קושי ביצירת קשרים מחדש עם אנשים אחרים."
על כולנו להתנהג כמו הכהן בתורה -- הלא אלהים קורא לבני ישראל בספר שמות (יט: טז) להיות "ממלכת כהנים"? -- עלינו לפנות אל האדם שזקוק לרפואה באופן רגיש ועדין.
קודם כל, עלי להיות עם האדם איפה שהוא נמצא – גם ללכת אליו באופן פיזי בביקור וגם ללכת אליו באופן רגשי להפגין אליו אמפתיה והבנה. הכהן בפרשה שלנו הולך אל האדם למקום שבו הוא נמצא (בניגוד להזמין אותו לאוהל מועד או לבית המקדש) להקריב קורבנות ולעשות את הפולחן כדי לעבור למצב חדש. התהליך הוא פרטי אחד-על-אחד כדי לא לגרום לאדם בושה בפומבי.
בקבלה מלמדים שיש למילה רפואה אותן האותיות של הביטוי "אור פה". רפואה היא לא רק עם הידיים, כמו רופא שתופר פצע, אלא רפואה היא גם הגישה שלנו למי שסובל, היא המילים שיוצאות מהפה המנחמות והתומכות.
כל אחד באיזשהו נקודה בחייו שוהה לכמה זמן "מחוץ למחנה", בהתמודדות עם מחלה או אבדן. כמו מקור הצרעת, יש תופעות בחיים שהן לפעמים בלתי מוסברות. למרות שאנחנו לא תמיד יכולים להסביר את מקור המחלות או הכאב, יש לנו הכלים להתמודד עם סבל ובידוד. כל אחד מאיתנו יכול להיות כמו הכהנים של אז, להסתכל החוצה, ללכת אל הסובל, ולעזור לו לחזור בדרכו ובזמנו לקהילה.