פרשת ואתחנן: האוטוקרטיה שהולידה את עגל הזהב

בפרשת השבוע, פרשת “ואתחנן”, נמצאת גרסת ספר דברים של עשרת הדיברות. מיד אחרי כן אנחנו קוראים:

“ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך, וההר בער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם.ותאמרו: הן הראנו ה’ אלהינו את כובדו, ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש; ….ועתה למה נמות? כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול ה’ אלהינו עוד, ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו – ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה’ אלהינו, וא ת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה’ אלהינו אליך, ושמענו ועשינו.”

במעמד הר סיני ניתנת לעם ישראל חוקה. במעמד הזה של קבלת החוקה משתתף כל העם, כולם שומעים את הקולות ורואים את המראות. זה מעמד עממי, ובמובן מסוים דמוקרטי, מפני שיש בו השתתפות של כל העם.

אבל במקום לשמוח על הנס הגדול, במקום לצאת בשירה על גודל המעמד, עם ישראל חוטף רגליים קרות. נציגיו הולכים למשה ואומרים לו: אנחנו לא רוצים לדבר עם האלוהים הזה. הוא הרבה יותר מדי מפחיד. לך, תדבר איתו אתה ותגיד לנו מה הוא רוצה. אנחנו מתחייבים לעשות את זה.

ומה אומר אלוהים? “ויאמר ה’ אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך; היטיבו כל אשר דיברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי …. לך אמור להם, שובו לכם לאוהליכם. ואתה פה עמוד עִמדי ואדברה אליך”.

מה בעצם הבעיה פה? העם בחר מנהיג - ואם היה אי פעם מנהיג ראוי משה היה מנהיג כזה - ושלח אותו לעשות בשבילו את העבודה. אפשר להגיד שכל מה שקרה פה הוא שהחלפנו את הדמוקרטיה הישירה בדמוקרטיה יצוגית.

אבל לא כל מנהיג שנבחר על ידי הרוב הוא מנהיג דמוקרטי. מנהיג דמוקרטי הוא מנהיג שפעילותו נמצאת תחת בקרה. אנחנו קוראים לזה איזונים ובלמים. מנגנונים של איזונים ובלמים הם חשובים, משום שאף בן-אדם, אף מנהיג, אינו מושלם. מי כמו המקרא מלמד אותנו את זה: אין במקרא אדם קדוש. אפילו משה, גדול המנהיגים, נענש ולא זכה להכנס לארץ ישראל. לא כל כך ברור על מה בדיוק הוא נענש, וזה רק מדגיש את העובדה שמה שחשוב הוא שהוא נענש, שהיה על מה להעניש אותו, שהוא לא היה מושלם. הפרט אינו קדוש, אבל הכלל יכול להיות, כמו שנאמר בפרשה שלנו “כי עם קדוש אתה“. המנהיג דינו להכשל, יותר או פחות; כוחו של הכלל הוא בקיום של דיון ציבורי, ביקורת, ואפשרות להחליף את ההנהגה. לכן הויתור הכולל על מעורבות בתהליך החשוב של קבלת החוקה הוא מסוכן.

ואולי תגידו עכשיו, כל זה טוב ויפה, אבל תאורטי מאד. כי אנחנו יודעים שמשה, גם אם לא היה מושלם, היה מנהיג מצוין, ולא רק שהוא העביר בנאמנות את דברי האל לעם, הוא גם הגן על העם בפני האל יותר מפעם אחת.

אבל יש פה עוד משהו: למרות שזה אולי נראה דומה, לעלות להר סיני לדבר עם אלוהים, זה לא כמו לנסוע לוושינגטון לבקש סיוע מדיני. המעמד הזה הוא מעמד מכונן. כאשר העם בוחר שלא לקחת חלק במעמד שבו מוענקת תורת ישראל ונכרתת הברית בין ישראל לקב”ה, הוא מסיר מעל עצמו את האחריות שלו. האחריות האישית של כל פרט ופרט.

סוציולוגים היו אולי משווים את מעמד הר סיני לטקס חניכה, אותו טקס של מעבר מילדות לבגרות המקובל כמעט בכל החברות בעולם. אבל טקס החניכה הזה נכשל, ואחריו מתחנן העם: הניחו לנו להמשיך להיות ילדים. אל תתנו לנו להתמודד: תנו לנו הוראות כיצד לפעול. ואלוהים מסכים, ומשה מסכים.

מיד לאחר מכן, משה עולה להר ונעלם ל-40 יום. העם חף מאחריות אישית לברית שזה אתה נכרתה; הברית תלויה במנהיג, ומשהמנהיג נעלם, העם ממהר לשים את מבטחו במסכת עגל מזהב. העניין הזה, של לבסס את הברית, את השלטון, על פחד וייראה, פשוט נכשל כאן. אם אלוהים, במקום לומר “היטיבו כל אשר דיברו”, במקום להניח להם להמשיך להיות ילדים, היה אומר “לא, אני לא מקבל את זה. כל אחת ואחד מכם צריך להיות בוגר, שותף, מעורב” – כל הפרשה הזאת של עגל הזהב לא היתה מתרחשת.

כל זה קרה, אם קרה, לפני למעלה מ-3000 שנה. אבל בישראל של שנת 2007, 70% מהאוכלוסיה רוצים מנהיג חזק. הכמיהה למנהיג חזק, לאב גדול, שישחרר אותנו מאחריותנו לגורלנו הפרטי והמשותף - הכמיהה הזאת חיה ובועטת. אבל אנחנו חייבים ללמוד לקח מהטעות העתיקה ההיא. בואו נזכור להיות מעורבים ופעילים. בואו ניקח אחריות על חיינו החברתיים, המוסריים והרוחניים. ואז יקויים בנו מה שנאמר בפרשה “תחיון, וטוב לכם, והארכתם ימים בארץ אשר תירשון“. אמן כן יהי רצון.