פרשת אמור

דפנה שיזף

לפי הספירה המסורתית, בפרשת השבוע, פרשת אמור, מופיעות 63 מתוך 613, או תרי"ג מצוות התורה. בין השאר מופיעות בה שלל מצוות הקשורות ללויים, לכהנים, ולעבודת בית המקדש.

אם נעבור מהתורה לנביאים, נראה שגם הנביא יחזקאל עוסק בעבודת המקדש. ספר ויקרא נכתב לפי המסורת טרם היות הבית, ועוסק במצוות שיחולו בו לכשיקום. יחזקאל ניבא לאחר חורבן הבית הראשון, ועסק בסדרים שיונהגו בבית לכשתבוא הגאולה והוא יוקם מחדש. מי שישווה בעין חדה ייגלה הבדלים בין מצוות וייקרא לנבואות יחזקאל. לדוגמה, פרשת אמור מתירה למרבית הכהנים להתחתן עם אלמנות, בעוד שיחזקאל מ"ד אוסר זאת על כולם, אבל לעומת זה מתיר את אלמנתו של כהן. או אחרת: בעוד שבתורה מרבית מדי הכהנים עשויים מצמר, יחזקאל מ"ד מנבא ש"לא יעלה עליהם (כלומר, על הכהנים) צמר".

מובן שכבר חז"ל ערכו את ההשוואה הזאת והיו ערים להבדלים, ובמשנה אנחנו קוראים שספר יחזקאל כמעט ונגנז בגלל הסתירות בינו לבין התורה. אבל הספר נשאר בקאנון. לא רק שהוא נשאר בקאנון, אלא שמסורת הדורות הצמידה את הפסוקים בספר יחזקאל פרק מ"ד כהפטרה לפרשת אמור. בכל קהילות ישראל קוראים השבוע גם את המצווה, גם את הנבואה, ובכך מחדדים את הסתירות במקום לגנוז אותן. ההפטרה השבוע קצרה מהרגיל, רק 17 פסוקים, כאילו החליט מי שהחליט שיש להתמקד רק בפרשיה סגורה אחת, זו שמכילה את הסתירות לפרשת השבוע.

הצמדת ההפטרה והפרשה השבוע הן הצדעה למסורת הלמדנית והדרשנית של היהדות, המסורת שהיא הגרעין הפלורליסטי העתיק שלנו. מי שהקדיש את ספר יחזקאל לצד ספר ויקרא פתח פתח לעשרות ניסיונות שונים ליישב את הסתירה, מחכמי המשנה ועד אברהם יצחק הכהן קוק. מי שהצמיד את ההפטרה לפרשה שלח אותנו לקרוא את כל הפיתרונות האלה, לדון בהם, אולי להציע משלנו, אולי לבחור מבניהם, ואולי לומר, "אלה ואלה דברי אלוהים חיים".

יום שבת שאנחנו עומדים בפיתחו הוא ה' באייר, 60 שנה לעצמאות ישראל. כשיש מדינה לנהל, החלטות קונקרטיות לקבל, לפעמים קשה להמשיך ולומר "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". אפשר להמשיך לדרוש בשאלות כמו אם מותר או אסור למכור חמץ בפסח, מי מוסמך לגייר ולחתן או איך מוקצים כספי הציבור, אבל במקביל אין ברירה וחייבים גם לקבל החלטות לכאן או לכאן. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא שההחלטות האלה יהיו פלורליסטיות וסובלניות, לא רק ברוח מגילת העצמאות שחלקנו קראנו השבוע, אלא גם ברוח הלמדנות היהודית ההיסטורית, ברוח המרווח הזה שבין התורה והנביא.

שבת שלום.