פרשת בא

כשבננו ירון נולד, מיד ניסיתי לראות למי הוא דומה – אם הוא דומה לתמיר או אם הוא דומה לי. לאכזבתי, הוא נראה בול כמו תמיר. השלמתי עם זה. אבל עם הזמן שעובר, אני מוצאת את עצמי עדיין בוחנת את פני ירון ומחפשת סימנים שמזכירים לי את עצמי בפרצופיו. אני חושבת לעצמי, הוא יצא ממני ואני שותפה לבריאתו -- אז איפה תכונותיי בתוכו?

אבל, אחרי שלמדתי את פרשת השבוע, "בא", אני רואה עוד צדדים בחיפוש הזה.

ובנו מכירים את טקס פדיון הבן בו ההורים "פודים" את הבן הבכור שלהם משירות במקדש באמצעות נתינת שקלים סמליים לכהן. אנו לומדים על הטקס הזה מספר במדבר (יח: טו-טז), "כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה--יִהְיֶה-לָּךְ: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם....מִבֶּן-חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה, בְּעֶרְכְּךָ, כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ...."

למה פודים את הבן משירות בבית המקדש? התשובה נמצאת בפרשת השבוע הזה, פרשת "בא". אנו קוראים על מכות מספר שמונה, תשע, ועשר – ארבה, חושך, והמכה האחרונה, האכזרית ביותר – מכת בכורות. אחר כך כתוב, (יג: ב, יג), "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל-- בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא...וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:" אלהים מוסיף הוראה להורים (יג: יד), "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר --לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו -- בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים." והסיבה היא: (יג: טו) "כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה:"

מה המסר של אלהים בעניין הבכור? מה עלינו ללמוד מהמצווה הזאת?

רש"י, הפרשן הגדול שחי במאה ה-11 בצפון צרפת, מפרש את הפסוקית "לי הוא": "לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים." אלהים משתלט על כל הבכורים, גם של מצרים וגם של בני ישראל. את בכורי מצרים אלהים הרג ואת בכורי בני ישראל הוא קנה לשרת אותו. הכוח וההחלטה נמצאות ביד אלהים ולא בידי בני אדם.

רק השבוע, עקבנו אחרי המאבק של אב ישראלי ואמא פיליפינית שכל אחד מהם טוען שילדתם צריכה להיות רק שלו. ורק הוא צריך לככריע לגבי גורלה.

מצוות פדיון הבן מלמד אותנו שהילדים שלנו, הם לא שלנו, לא לגמרי.

אנחנו מדברים כל הזמן בנוסח "הבן שלי" או "הבת שלנו". נכון הם פרות הזרע ופרות הבטן שלנו, ואנחנו מגדלים אותם, מטפחים אותם, ודואגים להם כל חיינו. אנחנו משקיעים בהם המון כסף וזמן, ואנחנו ישנים הרבה פחות בגללם. אבל, בכל זאת, הילדים הם אף פעם לא רק שלנו.

והם מראים לנו את העובדה הזאת כל הזמן. כשהתינוקת מתחילה ללכת על הרגליים, היא לא צריכה שתחזיק אותה. כשהילד הולך לגן, הוא לא צריך שתשחקי איתו כל הזמן. כשהנער מקבל רשיון נהיגה, הוא לא צריך שתיקח אותו לכל מקום (אבל בד"כ עדיין יבקש את האוטו). וכשהבת מתחתנת, היא מפסיקה לבקש עצה מאבא.

התהליך הזה קשה לנו אבל הוא חשוב. כמו שפירש הרב ברוך אפשטיין מבבוברויסק את הפרשה הזאת ב"תורה תמימה" במאה ה-19, "לפי שנאמר (גם בפרשת ראה) 'כל הבכור...תקדיש לה' אלהיך', יכול אם לא הקדישו אינו קדוש." אנחנו לא מביאים ילדים לעולם רק כדי לבדר את עצמנו או לשרת אותנו או לשם מטרה אנוכית אחרת. אנחנו מביאים ילדים לעולם גם כדי להקדיש אותם לקדושה. "להקדיש" במובן לתת. "להקדיש" גם במובן להבדיל, לשים בנפרד. מהלידה והלאה, באיזשהו אופן כל החיים הם תהליך של פרידה מילדינו.

בתלמוד מסכת נדה כתוב, "שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה, אביו ואמו." (נדה לא) אנחנו לא בראנו את ילדינו לבד, מכאן משתמע שאנחנו לבדנו לא מכוונים את גורלם. בפדיון הבן הבכור – ממש בתחילת מסע הורות -- אלהים מזכיר לנו לא לנצל את הילדים למטרותינו האנוכיות, הם לא שייכים רק לנו אלא הם שייכים בעיקר לגורל הייחודי שלהם, למצוא דרכם בעולם לאן שהם יובילו את עצמם. אם בסוף הם דומים לנו, בסדר. אבל אם לאו, אז זה גם בסדר.

אני מקווה שבני יהיה מי שהוא בחייו. אני מודה כל יום על קיומו. אנחנו "פודים" אותו מאלהים כדי להיזכר שלהיות הורה זה לא מגיע לי אוטומטית אלא זה זכות עם אחריות. אני מעריכה את נוכחותו בחיינו אבל אני פועלת מתוך מודעות, שכדי למלא את משימות חייו, אני צריכה להקדיש את עצמי לעזור לו להיות קדוש, להיות מי שהוא.