פרשת בהעלותך

האם קהילה באמת צריכה רב?
הממסד של בית כנסת עם רב אחד (או במקרה של בית כנסת ענק אולי שלושה או ארבעה רבנים) הוא יחסית חדש. בשטעטל שבו הסבים הרבים שלי גדלו, בית כנסת אחד יכול היה להיות מלא רבנים – כל אחד שסיים בית ספר יהודי ביישוב הוסמך בגיל 18 כ"רב". בימי הביניים, הרב עבד במקצוע 'החילוני' ביום וכתב פסקי הלכה בלילה, כמו הרופא הרב משה בן מימון, הרמב"ם. למה היום, האחריות והיוזמה הרבנית נמצאת בדרך כלל אצל רב אחד בקהילה? ומה קורה לבן אדם שעומד כל הזמן תחת הלחץ הזה?

לפעמים זה נגמר בבושה – בית כנסת שפיטר שלושה רבנים ברצף כי בגדו בנשותיהם עם עובדות בית הכנסת, לפעמים זה נגמר בהתמוטטות עצבים. אבל בדרך כלל, זה פשוט דרך ארוכה של שחיקה ועייפות החומר.
והאמת, בפרשת השבוע כנראה שסוף סוף אחרי כל העבודה הקשה בהנחיית העם, משה מתעייף. בפרשת בהעלותך, עם ישראל עוד פעם מתלונן נגד משה – הפעם על טעם המן שנופל מהשמיים והם צועקים לקבל בשר. ובשביל משה כנראה, זה הקש ששבר את גב הגמל. הוא זועק לאלהים (במדבר יא: יא-טו), "...לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ: כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג...."
משה הוא מנהיג במצוקה.
ואלהים מיד נותן פיתרון, אני מדמיינת שהוא מדבר בטון מרגיע ורך, (במדבר יא: טז-יז) "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ."
הפסוקים האלה מתארים מצב אמיתי ורלבנטי גם להיום: הקושי של מנהיגות כשיש רק מנהיג אחד והחשיבות של מנהיגות משותפת.
קודם כל, אלהים מציע לקחת את זקני ישראל, שאפשר להניח שהם בעלי ניסיון רב.
כתוב בפרשה "והתיצבו שם עמך" -- המנהיגים עומדים בפני הקהל. רש"י מסביר שהם עומדים עם משה "כדי שיראו ישראל ונהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו."
מנהיג הוא לא אדם שמסתתר מאחורי מסך, אלא אדם שניצב בחזית. עמידתו חשוף לעיני כל מכריחה אותו להוות דוגמה אישית בהתנהגותו והתייחסותו לכל אדם – כי כולם רואים אותו. "והתיצבו שם עמך" אומר לנו גם שהמנהיגים עומדים כתף אל כתף עם מנהיגים אחרים ומחוייבים להפגין סולידריות, מה שנקרא היום "אחריות מיניסטריאלית".
"ודיברתי עמך שם" – אבן עזרה מפרש את הביטוי הזה לומר שאלהים אומר למשה שכשאלהים מדבר איתו, "וכאשר תשמע את הקול, ישמעו גם הם". זאת אומרת שאלהים מגלה את עצמו לא רק למשה אלא אלהים מדבר עם כל המנהיגים. היום, אפשר לומר שקול חכמה וקול הנבואה והחזון יש להם פוטנציאל להגיע לא רק מהרב אלא מכל מי שלוקח חלק בהובלת הקהילה.
"ונשאו אתך" -- ספורנו מפרש את הביטוי הזה של שיתוף פעולה לומר שאם העם רואה שזקני העם מסכימים עם דברי משה, זה יחזק את ההנהגה שלו. במילים אחרות, על משה לייצור קוסנזוס בינו לבין הזקנים. כשקהל רואה שיש הרמוניה בין מספר מנהיגים ולא רק ציווי של בן אדם אחד, יש יותר אמונה ורצון לקבל הנחיות ולהצטרף לפעילות הקהילה.
ולבסוף, יש מילה שחוזרת בפסוק הזה שדורשת תשומת לב: "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ." נשאו, משא, תשא. המילה הזאת כבר שיחקה תפקיד מרכזי בפרשיות הקודמות של ספר במדבר – בפסוקים הראשונים של פרשת במדבר, אלהים מצווה את משה ואהרון, "שאו את ראש כל עדת בני ישראל"; הפרשה השנייה היא "נשוא" בה משה נשא את ראשי בני לוי. בפסוק הזה בפרשת בהעלותך, הזקנים נושאים את משה, ומשה והזקנים ביחד נושאים את העם. יש כאן הוראה על תמיכה הדדית. משה תומך בכולם כמתווך בין אלהים לבין העם. אבל הזקנים גם מחזיקים את משה ועוזרים לו עם עומס העבודה שלו. ורק ביחד הם יכולים להוביל את העם. בקהילה, הרב לא מצליח לבד. יושב הראש לא מצליח לבד. קהילה זקוקה למערכת תמיכה ומנהיגות רחבה כדי להצליח ולבצע את כל הפעילות שלה.
בהמשך הפרשה (יא: כו-כט) כתוב, "וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו--וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."
כאן, משה לא רק מזמין את כל העם להיות מנהיגים אלא הוא גם מעודד כל אחד להיות מנהיג. הוא אומר – יש לכל אחד מעם ישראל היכולת לקבל השראת אלהים, לחזות חזון, ולהוות דוגמה אישית. הרב שימשון רפאל הירש כתב, "...עם דבריו, 'הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי', משה שלנו בפועל מחסל את התשתית להפרדה בין 'רב קהילה' לבין "חברי קהילה" בקרב בני ישראל אמיתייים לעתיד לבוא." (ע' 557)
אני לא רוצה לומר "בשביל מה אנחנו צריכים רב?" ואני לא מבקשת שתפטרו אותי מתפקידי בקהילה. אלא בואו נלמד מהתורה שבן אדם אחד לבד לא מחזיק קהילה. יש רוח אלהים בכל אחד מאיתנו. היכולת ליזום ולבצע נמצאת בכל אחד מאיתנו. ורק ביחד נישא את קהילת דרכי נעם בכל משאיה ואף אחד לא יישא לבד.