פרשת חיי שרה

פעם היה רב צעיר ואידיאליסטי, קראו לו שלמה. רב שלמה החליט שהוא יתקן את מדינתו מדרכיה הרעות. כשהגיע לגיל 30, הוא הסתכל סביבו וראה שהרוע עדיין קיים. הוא הבין שהוא שאף ליותר מידי ואז רב שלמה החליט שהוא יתקן את עירו. כשהגיע לגיל 40, הוא הסתכל סביבו וראה שהרוע עדיין קיים. הוא הבין שהוא שאף ליותר מידי והוא החליט שהוא יתקן את קהילתו. כשהגיע לגיל 50, הוא הסתכל סביבו וראה שקהילתו לא השתנתה, אז רב שלמה החליט שהוא יתקן את משפחתו. אבל, הם כבר גדלו ועברו למקום אחר והוא מצא את עצמו לבד. ואז הוא הבין שכל מה שנותר לתקן היה הוא עצמו. רב שלמה הבין שהוא לא הלך לפי הסדר הנכון: כדי לתקן את משפחתך, קהילתך, עירך, או מדינתך, אתה חייב להתחיל עם עצמך.

אני מסכימה עם רב שלמה. אז הערב, אתחיל עם עצמי. ברשותכם, אציג את עצמי בפניכם.

נתחיל עם החיצוניות: אולי כבר הבחנתם במבטא המוזר שלי – אני אמריקאית במקור. אלה מכם עם שמיעה טובה מאוד מבחינים באיזה צליל במבטא שלי שרומז לכם שאני ממרכז ארצות הברית – קליבלנד, אוהיו, בדיוק. הסתכלתם בי ואתם חושבים, "היא נראית יותר מידי צעירה להיות רבה!" בוא נגיד רק: אני יותר מבוגרת ממה שאני נראית. כמו כמה מכם, אני האחרונה בשרשרת רבנים חסידים גליצינים – שנדמה היה שהסתיימה לפני 5 דורות. בסוף מאה ה-19, הסבים הרבים שלי ברחו מהפוגרומים במזרח אירופה והפליגו לניו יורק שם הם מיהרו לנטוש את ההרגלים הדתיים שלהם.

5 דורות יותר מאוחר, סגרתי את המעגל המשפחתי וחזרתי לארץ אבותיי – עבדתי עבור ה-American Jewish Joint Distribution Committee (ה"ג'וינט") כמתנדבת בקהילה היהודית בפולין לשנתיים. גרתי בוורשא וביקרתי בקהילות בכל המדינה ועזרתי ליהודים שם לגלות את שורשיהם.

בפולין גם גיליתי כמה אני אוהבת את היהדות וכמה אני רוצה לחלק את אוצרותיה עם אחרים. לכן, נרשמתי ללימודי רבנות ב-Hebrew Union College בתוכנית האמריקאית והתחלתי ללמוד שנה ראשונה בירושלים (באמצע האינתיפאדה השנייה – 2002). למזלי, הכרתי את בן-זוגי, תמיר, במונית שירות לתל אביב. אחרי שנתיים של לימודים בקמפוס ב-לוס אנג'לס ושירות כ"רב" של קהילה של 100 משפחות במרכז קליפורניה, עשיתי עלייה ב-2005 וחזרתי לסיים את השנתיים האחרונות ללימודיי בירושלים, עם התמחות בקהילת מבשרת ציון ושירות בימים הנוראים בדרום אפריקה ואוסטרליה ולבסוף הוסמכתי בטקס בניו יורק במאי השנה. לא פחות חשוב, התחלתי גם לבנות את ביתי בישראל. תמיר ואני התחתנו וילדתי את בננו, ירון רק לפני שלושה חודשים.

זאת הצצה קטנה על המסע שלי עד היום. אבל לא נעים לי לדבר רק על עצמי. בואו נדבר עליכם! זה מדהים –יושבים כאן אנשים עם רקע כל כך מגוון – אנשים שפסעו בדרכים אחרות, עובדים במקצועות שונים או לומדים נושאים מגוונים. כולנו נמצאים כאן הערב, גם אם מסיבות שונות.

אבל, בעצם, הסיבה שאתה או את כאן לא חשובה. מה שחשוב הוא שהערב, כל השבילים הנפרדים שלנו הובילו אותנו לכאן, לקבלת שבת של קהילת דרכי נועם.

פרשת השבוע, חיי שרה, גם היא נמצאת בצומת של הרבה דרכים. אנחנו עדיין תחת הרושם הקשה של הפרשה שהשבוע שעבר של עקידת יצחק. ופרשת השבוע הזאת מתחילה עם פטירת שרה. אחרי קבורתה, אנחנו נוסעים עם עבד אברהם למצוא כלה ליצחק. ובסופה של הפרשה גם אברהם וישמעאל מתו.

מאוד מעניין אותי איך התורה מתארת את מעברי החיים שמתרחשים בפרשה זו. בראש הפרשה בבראשית כג:א כתוב, " וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים -- שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה." וכתוב אחר כך בבראשית כה: ז-ח, "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם--אֲשֶׁר-חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים." וכתוב בסוף הפרשה בבראשית כה:יז " וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל--מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו."

בדרך כלל, מפרשי תורה מבינים את הביטוי "שני חיי" במובן של "השנים של חיי שרה" (או אברהם, וכו'). למשל, המפרש הגדול רש"י, שחי במאה ה-11 בצרפת, פירש את "שני חיי שרה" ש"כולן שוין לטובה" – כלומר שכל שנה של חייה היתה שנה טובה.

בצד שני, דעת זקנים, ספר של בעלי התוספות שחיו במאות ה-12 ו- 13 בצרפת ובגרמניה, מסתכלים בפסוק "שני חיי ישמעאל" ומבינים את הביטוי כאילו היו לישמעאל שתי תקופות בחייו – היו השנים כשהוא היה "רע" והיו השנים אחרי שעשה תשובה כשבא עם יצחק לקבור את אברהם. כלומר – חייו של ישמעאל נחלקו לשתי תקופות שזה כאילו הוא חי מספר פעמים בחיים יחידים. בעלי התוספות גם חילקו את חיי שרה לשתי תקופות – לפני גיל 90 כשהיא היתה עקרה ואחרי גיל 90 כשילדה את יצחק. ש"י עגנון גם פירש את הפסוק במובן של כמה חיים בסיפור שלו "בדמי ימיה" כשהוא תיאר את גיבורה הסיפור, לאה, "מעט ורעים היו ימי שני חייה" עם כוונה לחייה לפני ואחרי נישואיה עם "אהובה".

במילים אחרות: כשאנחנו מסתכלים בחיינו השלמים, אפשר לראות שהם מורכבים מכמה תקופות חיים. אולי זאת הסיבה שהמילה "חיים" היא ברבים.

אני חושבת שאנחנו עוברים שלבים שונים בחיינו וכל שלב הוא כמו חיים שלמים בעצמו. הרבה אנשים, כמו שמפורש על שרה, מחלקים את חייהם בין "לפני ילדים" ובין "אחרי ילדים". כמה מאיתנו מסתכלים אחורה לשנות הילדות, שנות האוניברסיטה, שנות מלחמה. ואפשר לראות איך גדלנו והתפתחנו בכיוונים שונים בתקופות האלה.

אם החיים נחלקים לחיים שונים, זה מאפשר לנו להשתנות ולהפוך לבן אדם חדש מתי שאנחנו רוצים. לפעמים, אנחנו חייבים לעזוב את החיים הקיימים ולמצוא קיום חדש. יש סוג של חרות במצב האנושי מפני שאנחנו חופשיים לא רק לבחור מה לעשות עם החיים שברשותנו אלא גם אנחנו חופשיים ליצור חיים חדשים לעצמנו. הלא הסבים והסבתות שלנו חשבו ככה כשעזבו את מולדותם לעלות לבנות ארץ ישראל? כשאנחנו מתחילים עבודה חדשה או פרויקט חדש, אנחנו יוצרים חיים חדשים. כשאנחנו יוצאים מתקרית קשה או הרגל שלילי, אנחנו יוצרים חיים חדשים.

במותם, שרה ואברהים מלמדים אותנו על היופי של החיים. הם המציאו את עצמם מחדש פעם אחר פעם – הם עזבו את אור כשדים לארץ מובטחת, הם היגרו למצריים לכמה שנים, והם ילדו את יצחק בזקנתם. המסר שאני לוקחת מקריאת "שני חיי שרה", "שני חיי אברהם" ו"שני חיי ישמעאל" הוא: תמיד אפשר להתחיל מחדש, לייצור חיים חדשים. אפשר "להיוולד מחדש" בכל גיל. בכוחותנו לתקן את משפחתנו, קהילתנו, עירנו, ומדינתנו. אבל אנחנו מתחילים עם עצמנו, עם החיים 'ברבים' שניתנו לכל אחד מאיתנו.