שבת חנוכה


מאת הרבה סטייסי בלנק

אני זוכרת את הדלקת הנרות כשהייתי ילדה. התאספנו סביב השולחן במטבח, מלאי ציפיה לא רק ל"חנוכה גלט"/דמי החנוכה, אלא גם לההתרגשות בפני הורי. אבא שלי הדליק את הנרות, וכשגדלנו הוא עזר לנו להדליק אותם. אמא שלי בישלה לביבות חמות ושמנות וברגע שהנרות הודלקו, היא פרצה בשיר עם מנגינה שזכרה מילדותה ומילים שהיא המציאה, כי כבר לא זכרה. התבוננתי בלהבות שעלו גבוה גבוה... וחלמתי על המנורה העתיקה והמבריקה בבית המקדש ההרוס ביום המבורך שבו המכבים חזרו אליו והדליקו מחדש את המנורה.

כולנו מכירים את הסיפור של נס מנורה שלימדו רבנן בתלמוד הבבלי: בכ"ה בכסליו...שכשנכנסו יוונים להיכל (בית המקדש), טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.... " (תלמוד בבלי שבת כא:)

אז אנו למדים מזה – שנס חנוכה הוא שכמות שמן ליום אחד הספיקה לשמונה ימים. אוקיי, בסדר גמור – אבל, ל דעתי זה לא הנס האמיתי של כל ימי חנוכה. אני מסכימה שזה הנס של שבעת הימים האחרונים של חנוכה. אבל היה נס נפרד ששייך רק ליום הראשון של חנוכה, של כ"ה בכסלו. לדעתי, הנס של היום הראשון הוא שלמרות שידעו שאין מספיק שמן לכל ימי השבוע, היה למישהו האומץ והאמונה להדליק נר בכלל.

הנביא זכריה, בהפטרת השבוע, תיאר חזון של מנורה, " ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ--שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר: מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ--כִּי אִם-בְּרוּחִי....(זכריכה ד:ב-ו)

מה המשמעות של חזון זכריה? האם עלינו להבין שרוח אלהים בא לעולם דרך מנורה? האם זאת הסיבה שהיה למכבים האומץ והאמונה להדליק את הנר בבית המקדש?

אני חושבת שהמנורה והאור שמופץ ממנה מסמלים כוח אמיתי בעולם. במשלי (ו: כג) כתוב, "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר." אפשר לפרש את הפסוק דרך החנוכיה. כדי שחנוכיה תפיץ אור היא זקוקה ל-3 מרכיבים: החנוכיה עצמה, פתיל, ולהבה. כך גם קיום מצווה מורכב מ-3 אלמנטים: כוונה, דיבור, ועשייה.

השיעור הזה די ברור בקשר להדלקת החנוכיה. כדי לקיים את המצווה הזאת, קודם כל קונים או מוצאים את החנוכיה. אחר כך, שמים את הנר או הפתיל בחנוכיה. ודרך האמירה, דרך הברכה, אנחנו הופכים פעולה יומיומית של הדלקת נר למעשה קדוש. אם חסר אחד מהאלמנטים האלה, לא מקיימים את המצווה.

לפעמים במסעדה, אני רואה מישהי ממלמלת במהירות את ברכת המזון אחרי הארוחה. או שאני הולכת ברחוב ואני רואה מישהו שבלי היסוס מוציא מטבעות מכיסו ונותן אותן לקבצן. המעשים האלה נראים כל כך קלים להם כי הם קיימו את המצוות כבר הרבה פעמים בחייהם.

לפעמים מצווה היא הכי קשה כשמקיימים אותה בפעם הראשונה.

מנחם מנדל שנאורסון, הרבי מלובביץ', סיפר:

פעם היה חסיד ששאל, "רבי, מה משימת היהודי בעולם?"

ענה הרבי, "יהודי הוא מדליק המנורות של העולם. בימים של קדם, היה איש בכל יישוב שהדליק את המנורות עם לפיד שתלה בסוף מוט ארוך. בכול פינת רחוב, המנורות עמדו מוכנות וחיכו להיות מודלקות. היה למדליק המנורות לפיד שאנשי היישוב תרמו לו. הוא ידע שהאש לא שייכת לו והוא מסתובב ומדליק את כל המנורות בדרך."

שאל החסיד,"אבל מה אם המנורה במדבר שומם?

חזר הרבי, "אז הוא הולך להדליק גם אותה."

שאל החסיד, "אבל מה אם המנורה נמצאת באמצע הים?"

חזר הרבי, "אז עליו להתפשט, לקפוץ לים ולהדליק את המנורה שם."

שאל החסיד, "וזאת משימת היהודי?"

הרבי חשב לרגע ארוך ואמר, "כן, זה ייעוד היהודי."

המשיך החסיד, "אבל רבי, אני לא רואה שום מנורות!"

חזר הרבי, "מפני שאתה עוד לא מדליק מנורות."

שאל החסיד, "איך אפשר להפוך להיות מדליק מנורות?"

חזר הרבי, "אתה חייב להתחיל עם עצמך, לנקות את עצמך, לטהר את עצמך. אז תתחיל לראות את האחר כמקור אור שמחכה שמישהו ידליק אותו...."

יש מנורות להדליק היום. למדנו מספר משלי "כי נר מצווה ותורה אור." ספר משלי גם אומר לנו, " נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ: כז)... הרבי מלובביץ' מלמד שהיהודי שם את ענייניו האישיים בצד ומסתובב להדליק את הנשמות של אחרים. לפעמים, הנשמות נמצאות קרוב ולפעמים הן נמצאות במדבר או בים. אבל חייב להיות מישהו שמתעלה מעל ההנאות וההרגלים ויוצא לדרך להדליק את הנשמות האלה. זאת המשימה של היהודי בעולם – להדליק מנורות, להדליק נשמות.

אנחנו כבר בדרך שאנחנו מדליקים כבר הנר הרביעי של חנוכה. אבל אנחנו כבר רגילים להדליק את הנרות. המאמץ הכי קשה היה להדליק את הנר הראשון – להוציא את החנוכיה מהמחסן, לקנות את הנרות, ולזכור את הברכות. בחנוכה, אנחנו מפגינים שוב שיש לנו האומץ והאמונה שהיו גם למכבים וגם לאבותנו ולאמותנו במשך ההיסטוריה לא רק להמשיך את היהדות אלא גם לקיים אותה מחדש. ואם כל אחד מאיתנו יחשוב על עצמו כמדליק מנורות במשך כל השנה, באמת נזכה להרבה אור בקרבנו ובעולם.

לקריאה נוספת (http://www.decoupageforthesoul.com/livingintunekislev5762.htm)