פרשת כי תשא

קראתי את הספר, ראיתי את המחזמר מספר פעמים, וראיתי את כל הגרסאות בסרטים, ואני תמיד מוקסמת מהסיפור של גאסטון לה-רו, פאנטום האופרה. זמרת צעירה, קריסטינה, מוקסמת על ידי המורה לפיתוח קול המיסתורי שלה שלובש מסכה ומופיע רק כשבא לו. הוא מתאהב בה אבל מסרב להוריד את המסכה, וקורא לעצמו "רוח הרפאים של האופרה." קריסטינה הופכת להיות כוכבת האופרה תחת הדרכתו והיחסים המוזיקליים שלהם פורחים עד שהיא לא יכולה להתאפק והיא מסירה ממנו את המסכה כדי לראות את הפרצוף ה"אמיתי" שמאחוריה. כמובן, כמו כל סיפור צרפתי, הכל נגמר בטרגדיה.

נזכרתי בסיפור הזה שוב כשקראתי את פרשת השבוע, כי תישא. תחת הדרכתו של אלהים, משה מוציא את בני-ישראל ממצרים ומוביל אותם בגדולת חציית ים סוף. משה ואלוהים לומדים תורה ביחד באופן אינטימי בהר סיני. הם סובלים ביחד כשהם רואים את העם עובד את עגל הזהב. ומשה מפייס את אלהים ומשכנע אותו לא להרוג את העם כולו. אי אפשר להיות יותר קרובים, יותר מאוחדים מהם. ועכשיו, משה מבקש את הלא יאמן, הוא פונה אל יי ואומר: "לג: יג.וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; ... הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ." ואלוהים משיב: כא:, "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ."

התגובה הראשונה שלנו יכולה להיות – איזה חוצפה – לבקש לראות את פני אלהים! בדרך זו הרשב"ם שחי במאה ה-12 בצרפת, מסביר את המצב: "חס ושלום (משה) לא נתכון אלא לכרות לו ברית של שני דברים שנתרצה לו הק'.... וכן אמר. הראני נא את כבודך בכריתות ברית על מה שהבטחתני." רשב"ם אומר שמשה בהחלט לא ביקש לראות את פני אלהים, הוא פשוט הציע ברית חדשה בין אלהים ובין העם אחרי התקרית הנוראה של עגל הזהב.
מצד שני, אפשר שהתגובה הראשונה שלנו היא: למה זה חשוב אם משה רואה את פני אלהים או לו? אספר לכם למה אני חושבת שזה רלבנטי: כל אחד מאיתנו – הוא משה. אנחנו בני-אנוש המחפשים את המשמעות בחיינו, המחפשים תשובות להסביר את קיומנו. יש ערגה חזקה בתוך משה להבין את היקום דרך היחסים שלו עם אלהי ישראל. ויש בתוך כל אחת מאיתנו את אותו הערגה. ריקאנטי שחי במאה ה-14 באיטליה, גם חש את התשוקה הזאת כפי הסברו:
" ....השאלה (של משה) היתה ראיית פנים הנקראים 'כבוד', כי יש כבוד למעלה מכבוד. ומלת 'הראני', פירושו הבינני, מלשון [קהלת א' ט"ז] ולבי ראה...כלומר אשיג לדעת מהות פנימיות הכבוד הזה וההפרש שיש בינו ובין אשר למטה ממנו". במילים אחרות, משה מתאווה להבין את אלהים, להכיר את מבנה העולם.

אבל אלהים לא מגלה לו מה שהוא מבקש. למה כשבן אדם, במיוחד בן-אדם מהדרגה הכי גבוהה מבני-אדם, מבקש להכיר את אלהים, הוא נדחה? המדרש (שמות רבה ג) מזכיר לנו שכשמשה קודם ראה את הסנה הבוער בחורב, "'ויסתר משה פניו'." המדרש אומר, "לא עשה משה יפה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו גילה הקב"ה מה למעלה ומה למטה ומה היה ומה עתיד להיות, ולבסוף (בפרשת כי תישא) ביקש (משה) לראות....אמר לו הקב"ה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך: 'כי לא יראני האדם' (שם /שמות ל"ג/), כשבקשתי לא בקשת."

אנחנו רואים כאן שתי אפשרויות של התייחסות אל אלהים: בן-אדם מחפש את אלהים, ואלהים מחפש את האדם.

ככה אני רואה את היחסים שלי עם אלהים. אני מחפשת את אלהים -- לפעמים אני מרגישה שאלהים איננו. לפעמים, אני מרגישה שחשתי נוכחות אלוהית, לפעמים חזק ולפעמים רק לשנייה. לפעמים אני מחפשת עם כל כוחי, ולפעמים אני מתעייפת ונחה מהחיפוש. בצד השני, אני נאלצת לחשוב מתי אלהים מחפש אותי ואם שמעתי את קול אלהים – מקרים שהייתי בחיק הטבע, מקרים שבהם קיבלתי החלטות חשובות בחיי, ומקרים שמישהו בקול תמים ומהסס ביקש ממני עזרה. האם שמעתי שם את אלהים? האם עניתי לו?
הפרשה הזאת היא הזמנה לחשוב על עוד סוג של גילוי: גלוי האלהים. לפי התיאולוג האמריקאי שחי במאה ה-20, הרב יוסף סולוביצ'יק, טבע האדם נחלק בין שני רצונות -- רצון "לכבוש" את הטבע ולהיות בריבונות – כלומר לבנות מטוסים, להמציא תרופות שמאריכות את החיים, לגלות את מבנה כדור הארץ ומה יש בחלל. והרצון השני הוא לחפש יחסים עם האלהים להגיע למצב של התעלות. (http://findarticles.com/p/articles/mi_m0411/is_4_51/ai_106730955/pg_5)
די נוח לנו לשאול שאלות על העולם עצמו ולהשתמש במשאבים שלו לצרכנו. לכן, אני מציעה לשאול גם את השאלה האולטימיטית: מה או מי עומד\ת מאחורי כל פלאי העולם? ויותר מזה, איפה אני עומד לגביו\לגביה?
הרב אברהם יהושע השל, עוד תיאולוג אמריקאי שחי במאה ה-20, כתב, "דת כוללת את השאלות של אלהים והתשובות של האדם. הדרך לאמונה היא דרך של אמונה. הדרך לאלהים היא דרך של אלהים." (ע' 136, G-d in Search of Man) בעצם, היחסים עם אלהים כוללים חיפוש – להיות בדרך. והדרך לאלהים היא לא להמציא תשובות אלא היא לשאול שאלות.
התורה מציגה את תחינת משה לאלהים כמו הבקשה הכי טבעית ואנושית. והתורה גם מציעה לנו הרבה אפשרויות למקומות בהם אלהים מחפש יחסים איתנו. אם לא נבקש, לא נקבל. אם לא נשים לב, לא נראה.