פרשת פיקודי - הכל למעשה

לפעמים, אני שואפת להיות סופרת. אלה ימים שבהם אני אחוזה בהשראה ואני חייבת לכתוב משהו שבוער בתוכי. לא משנה כמה זמן – מחמש דקות עד שלוש שעות – אני בטראנס ולא מודעת לסביבה. כל מה שאני רואה זה העט והנייר (או להבדיל, המקלדת והמסך) והמילים נשפכות ממני, כל מילה נוצצת כמו אבן יקרה. בסוף, אני סחוטה, אך נלהבת. ואז – אני קוראת מה שכתבתי או אני מראה אותו למישהו או אפילו, לעיתים רחוקות, אני שולחת אותו לעורך. ורוב הזמן התשובה היא: בסדר, עשית קישקוש נחמד. והיצירה נאגרה בערימת ניירות שנשכחים במהירות.

האם שעות ההשראה והעמל היו לשווא? פרשת השבוע, פקודי, אומרת: לא. למרות הכל, את עושה עבודת קודש.

אנחנו קוראים בפרשת השבוע על כל פרט ופרט בביצוע בניית המשכן. ובסוף כתוב בשמות לט: מב-מג, "כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה."

בתיאור סיום בניית המשכן, כתוב שבני ישראל עשו "עבודה" ואחר כך כתוב שהם עשו "מלאכה". שימוש המילים "עבודה" ו"מלאכה" סיקרן אותי. נראה שהתורה מתארת את בניית המשכן בשתי דרכים שונות. כמה מפרשים אמרו שהמילים האלה בעצם אומרות אותו דבר. אבל, אם זה היה נכון, התורה הייתה משתמשת באותה המילה. אנחנו יודעים שיש לכל אות בתורה משמעות. אז נובע מכך שצריכה להיות איזו משמעות מיוחדת לדבר שבני ישראל סיימו גם את עבודתם וגם את מלאכתם.

כלי היקר, פירוש התורה שנכתב במאה ה-16 בפולין, התווה הבדל מובהק בין "עבודה" ובין "מלאכה". כתוב בעניין "עבודה", "אין עבודה כי אם מן העבד אל האדון". וכתוב בעניין "מלאכה", "מה שהפועל עושה לעצמו נקרא מלאכה וכמו שנאמר במעשה בראשית ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (ב:ב)."

כמו שאלהים ברא את העולם כביכול בשביל עצמו, כך גם בן-אדם עושה מלאכה ליצור דבר בשביל עצמו. כשבן אדם עושה עבודה, הפעולה עצמה היא המתנה האמיתית שבן אדם נותן לה'.

כמו שאמרתי בשבוע שעבר, בניית המשכן מילאה צורך של העם. אלהים לא צריך משכן פיזי, אלא הוא ציוה על בנייתו, כי הבין שבני ישראל צריכים אות להזכיר להם את נוכחותו בעולם. אחרי שקיבלו עליהם את המצווה הזאת, בני ישראל באמת הקדישו את עצמם ליצור את כלי המשכן, ומלמדת התורה שעצם המאמץ שבני ישראל מקדישים לבניית המשכן, זה מה שאלהים רוצה.

המוצרים הגשמיים, שאנחנו מייצרים לשמש אותנו פחות מעניינים את ה'. אבל מה שכן מעניינים את ה' אלה הזמן והכוח שאנחנו משקיעים למען מטרה עליונה. לא המשכן עצמו אלא מעשה בניית המשכן גרם לחיבור טוב בין אלהים ובין העם.

בנוסף, כלי היקר לימד שבבניית המשכן, כשכתוב בתורה, "כל העבודה" זאת אומרת ש"כל עבודה ועבודה על מקומו המיוחד לו". במילים אחרות, היה ערך לעבודה של כל בן אדם. המשכן יצא מושלם מפני שכל בן אדם הקדיש את עצמו לפרויקט וכיוון את לבו באופן מלא כדי ליצור דבר מושלם.

לפי הפירוש הזה, אם אני תלמידה, למשל, ההצלחה שלי היא לא בציון שאני מקבלת -- אלא אם שמתי לב בכיתה, אם חשבתי עמוק על הנושא, ואם עבדתי קשה כדי להכין את עצמי למבחן, אז הצלחתי. אם אני עובדת, סיפוק התפקיד לא נובע רק מהכסף שאני מרוויחה – אלא אם הקדשתי את עצמי בלב שלם למטרות האירגון, אם עבדתי קשה על המשימות שניתנו לי, ואם אני לוקחת על עצמי ליזום רעיונות חדשים, אז הצלחתי באמת.

השכר לא נמצא במוצר. השכר הוא בתהליך העבודה. כמו שכתוב בפרקי אבות, "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה." (ב: טו) נאמר כך כי השכר נמצא בעשייה ולא בתוצאה. כשאנחנו מקדישים את עצמנו למשימה – אם זה כדור רגל, ציור, או הכנה לבר מצווה או לקיים מצווה כלשהי – אם אנחנו מבאים לבבות שלמים וכוונות טהורות למלאכה, לא משנה מה ייצא בסוף, השגנו קדושה.
אני, עצמי, אמשיך לכתוב מפני שאני מרגישה מושלמת כשאני כותבת. ומי יודע – אולי יום אחד גם אני אצור את המשכן שלי בכתיבה.