פרשת שופטים

מספרים על מורה אחד למתמטיקה. הוא היה אומר שהוא מלמד מתמטיקה. המורה היה מתוסכל כשהיו תלמידים שלא הבינו את כל המושגים שהוא לימד בשיעורים. אחרי שנה של עבודה קשה, הוא פגש תלמיד אחד ושאל אותו, "למה אתה חושב שהצלחת הרבה יותר השנה מהשנה שעברה?" התלמיד השיב לו, "כי עכשיו אני אוהב את עצמי כשאני איתך." ואז המורה הבין: הוא לא מלמד מתמטיקה, הוא מלמד ילדים.
למה אנחנו הולכים – או שולחים את הילדים שלנו – לבית ספר? בילדותי, לימדו אותי שהתשובה היא: ללמוד איזה כמות של חומר כדי להצליח במבחנים ולקבל ציונים גבוהים. היום כשאני מסתכלת לאחור, ויש לי קצת יותר ניסיון בחיים, אני אומרת לעצמי אולי פיספסתי משהו בחינוך שלי? מה באמת המטרה של חינוך.
כתוב בתלמוד, "האב חייב...ללמד (את בנו) תורה...ללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים; (קידושין כט). ללמדו אומנות זה מקצוע שממנו הוא יכול לחיות. ללמדו לשחות נותן לו עוד כלי הישרדות חשוב. אבל איזה ערך זה מוסיף לחייו של בן-אדם ללמד את בנו תורה? התלמוד לומד את משמעות המצווה מספר דברים יא, שם כתוב, "ולִמדתם אותם את בניכם". – כתוב "לִמדתם" חסר י' שהמילה נראית גם כמו "לַמדתם". התלמוד מפרש ש"כל שאחרים מצווין ללמדו - מצווה ללמד את עצמו." התלמוד בעצם אומר: האחריות ללמוד היא עלינו. אחרים – המורים וההורים שלנו – הם יכולים לתת לנו את הכלים ולעודד אותנו, אבל בסופו של דבר, אנחנו רק לומדים מה שאנחנו בוחרים לקבל.

התלמוד ממשיך בשיחה מעניינת אם האמא מצווה ללמד את בניה. השיחה מתחבטת בין כל מני דעות עד ש"אמר רב אידי בר אבין אמר רב: שניהם שוים. שנאמר: (שמות כ) 'כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ'". כאן, אני מוצאת עוד סיבה ללמוד תורה: מהתורה אנחנו לומדים ערכים.

בפרשת השבוע, שופטים, אנחנו לומדים עוד משהו על הערך של לימוד תורה. כתוב בדברים יז (יד-כ), "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ...שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ....וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל."

מה אנחנו לומדים מהדמות הזאת של המלך? קודם כל, כדי להיות מנהיג בן-אדם חייב ללמוד. ולא רק פעם אחת באיזה קורס בזק של "מבוא להשמדת אויבים" ולא רק להצטיין במבחן ואחר כך לשכוח את כל החומר, אלא מנהיג צריך ללמוד כל הזמן.

כתוב שעל המלך לכתוב לעצמו "משנה התורה הזאת". רש"י (צרפת, מאה ה-11) מסביר שמשנה התורה הוא לכתוב "שני ספרי תורה. אחד שהוא מונח בבית...ואחד שנכנס ויוצא עמו." ועוד דוגמה בתלמוד (סנהדרין כא" (:יוצא למלחמה וספר תורה עמו, יושב בדין והוא עמן, מסב לאכול והוא כנגדו." ספר החינוך,(ספר שמפרט את כל תרי"ג המצוות לפי הסדר שהם מופיעים בתורה שנכתב בברצלונה במאה ה-13), מסביר "...לפי שהמלך ברשות עצמו...ובשבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו יצית מי שירצה בכל עמו, על כן באמת צריך שמירה גדולה, וזיכרון טוב יעמוד נגדו יביט אליו תמיד...." יש משהו בנוכחות ספר תורה שמזכיר את המלך להתנהג בדרך מוסרית.

לפי ספר החינוך, "... מצוה על המלך...לכתוב ספר תורה מיוחד לו...מלבד ספר תורה אחר שמצוה עליו לכתוב ככל אחד מישראל." במילים אחרות, על כולנו – גם המלך וגם כל אחד ואחת מאיתנו – לכתוב תורה שלו. מה העניין של לכתוב? – שברך כתיבה אנחנו לומדים את תוכן התורה וכל אחד הופך את התורה לשלו.

אז, אנחנו הולכים לבית ספר ולומדים הרבה מקצועות חשובים – מתמטיקה, סיפרות, חיבור, גיאוגרפיה, היסטוריה, ועוד -- שאני מקווה שיעזרו לנו בחיים.

מה המקום של התורה בחיינו? איך להרגיש שהתורה באמת "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר"?

אני אומרת: המלך מצווה לשים את התורה בפניו כאתגר – גם מבחינת תוכן וגם כמסר: אל תפסיק אף פעם ללמוד. התורה מאתגרת אותנו -- לא מוטל עלינו להבין את התורה באופן מילולי, לא מוטל עלינו לקבל כל מילה של התורה. אבל עלינו ללמוד. במסורת שלנו, אנחנו חוזרים לאותן פרשיות השבוע שנה אחרי שנה כדי להתבוננן פעם אחר פעם ללמוד משהו חדש. התורה מזמינה אותנו לבחון את חיינו שוב ושוב, ולחזור פעם אחר פעם על המשמעות של קיומינו והערכים שלנו. אפשר לקבל השראה ממעמד הר סיני, ומותר לנו גם להזדעזע מעקידת יצחק. אפשר לשמוח ביציאת מצרים, ומותר לנו גם לכעוס על דמות אלהים ששולח מגיפה על עמו. בתורה יש את היופי ויש את הכיעור. אפשר לדחות את כל התורה – אבל קודם כל צריך להחזיק אותה, לכתוב אותה, לקרוא ממנה וללמוד. אם נעשה את זה, נצטרף לשיחה של אלפי דורות – אלה שאחרינו ואלה שהיו לפנינו – ואולי גם נבחין בעוד משמעות של חיינו.

אנחנו מתחילים שנה חדשה – למורים ולתלמידים. ולא רק אלה שנכנסים לבתי הספר. אני מקווה שכולנו נמשיך להיות תלמידי החיים השנה. ואני מקווה שהבית הזה, קהילת דרכי נעם, יהיה גם כן מקום של לימוד תורה שאפשר להרגיש בו בנוח לשאול את השאלות הגדולות בחיים, להתנסות במנהגים עתיקים וחדשים, ולהקנות את הכלים להיות יהודיים גאים במדינת ישראל -- וכאן אין ציונים.