בפרשת השבוע, תזריע-מצורע, אנחנו קוראים לא רק איך לזהות את הנגע המסתורי ה"צרעת" אלא אנחנו גם לומדים איך להיטהר ממנה. "האדם שהחלים מצרעת מביא שתי ציפורים. אחת מהן שוחטים, ואת השנייה טובלים בדם הציפור השחוטה, ומַזים על המִיטַהֵר שבע פעמים. המיטהר מכבס את בגדיו, וביום השמיני מקריב קורבן אשָם"
חשוב לשים לב שהתהליך הזה לא מתואר בנוסחים של רפואה אלא בנוסחים רוחניים של טהרה. הטהרה לא מתבצעת על ידי רופאים, אלא על ידי כוהנים המתווכים בין בני אדם לבין ה'. ד"ר רפי יִשפֶה מאוניברסיטת בר אילן מעיר ש"בַתפיסה המקראית והתלמודית... אין הבחנה ברורה וחדה בין הגוף לַנפש. המושגים "טהור" ו"טמא" הם קטגוריות רוחניות ולא פיזיות...."
אנחנו כעם חווים תקופת החלמה נפשית קולקטיבית כל שנה בַשבועות האלה. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל מציינת את התהליך של מעבר מכאב ואַבַדן טוטליים לשמחה וששון חגיגיים בשבת מיוחדת שנקראת "שבת תקומה".
כתוב בפרשת מצורע (ויקרא יד:ד), " וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת." הרבנים הקדומים מתארים את הצרעת כעונש על חטא לשון הרע. באור זה, רש"י (צרפת מאה ה-11) מפרש את הפסוק לומר "פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים; לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול (מבוסס על חולין קמ)." הנקודה שאני רוצה להדגיש בפירוש הזה היא, שרש"י אומר שאנחנו מטהרים את עצמנו עם הדבר המאופיין בַתכונה שטימאה אותנו מלכתחילה, את הנגע שנגרם מפטפוט, מטהרים עם ציפור פַטפטַנית. כך יום השואה -- רק עם פנים אל העבר ובעימות ישיר איתו אנחנו יכולים להתמודד עם הטרגדיה.
אבל הרמב"ן (ספרד מאה ה-13) לא מסכים עם רש"י. הוא אומר ש"ציפורים טהורות" הן "ציפורי דרור" כמו שכתוב בפרק תהלים פד:ד, "גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר..." לפי התפיסה הזאת, ביצוע הטקס אמור לשחרר אותנו מהעבר, להתיר את האזיקים הכובלים אותנו, ולפתוח דף חדש. כך עשינו בהכרזת העצמאות.
בשבת תקומה אנחנו משלבים את שני החלקים האלה הנמצאים בתוכנו – החלק המתאבל והחלק המקווה, הקינה והשבח. אנחנו, כמו המצורע, מרפאים את יסורי נפשנו ופונים אל העתיד עם תקווה ואומץ מחודשים – עתיד שאנחנו היהודים החדשים בונים, גורל שאנחנו מעצבים, ושיר יפהפה שאנחנו שרים עם כל כוחנו – שיר של שלום, שיר של תקווה, שיר של הנפש הנצחית של העם היהודי.
אמן.