בשבועיים האחרונים, קרו שני אירועים שמילאו את מהדורות החדשות ועלו כמעט בכל שיחה שלי: נאום הנשיא ברק אובמה בקהיר והסמכת הרבה השחורה הראשונה בהיסטוריה. שני ההתרחשויות האלה באמת עשו לי קצת געגועים למולדתי – מצד אחד, הרגשתי הרבה גאווה על כך שמולדתי מייצגת עמדות של שיוויון וקבלת כל בן-אדם בדרכו, הרגשה של אידיאליזם ותחושה שהיו כאן כמה רגעים שבני האנוש עשו את הדבר הנכון. כמה נכון דיבר הנשיא אובמה, חשבתי, כששמעתי את המילים, "כל עוד מערכת היחסים שלנו תוגדר על ידי המפריד אותנו, נעצים את אלה שזורעים שנאה על פני שלום, ושמקדמים עימותים במקום לקדם את שיתוף הפעולה שיכול לסייע לכל בני עמינו להשיג צדק ושגשוג."
קראתי עם הרבה גאווה גם על הסמכת הרבה אליסה סטנטון, הרבה השחורה הראשונה בעולם בהיברו יוניון קלג' בארצות הברית. אני ואליסה התחלנו יחד באותה כיתה והיכרנו בשנה הראשונה של הלימודים שלנו בירושלים. היא אישה אמיצה עם חזון ואישיות מיוחדת. אני עדיין מתמלאת בושה כשאני נזכרת באפליה שהיא ובתה סבלו בזמן שהייתן בישראל. היא מזכירה בראיון לג'רוסלם פוסט השבוע איך הילדים הישראלים איימו ולגלגו על בתה בת שמונה בגלל צבע עורה. ואני זוכרת שמדינת ישראל סירבה לתת לה ויזה של סטודנט כי "לא האמינו" שהיא יהודיה ושהיא לומדת לרבנות למרות המכתבים הרשמיים שהיא קיבלה כמו כולנו – עד שהקולג' איים לפנות לעיתונות. אפילו היום, כשהחברים הישראלים דיברו איתי על הסמכתה, הם התייחסו לטוק-באקים הגזעניים באינטרנט ואפילו אלה עם ראש פתוח אמרו לי, "טוב, רק באמריקה. זה אף פעם לא יקרה כאן בישראל. אנשים לא מוכנים לזה."
וזה מביא אותי לפרשת השבוע שלח-לך. בפרשה, אנחנו קוראים על שליחת נציגי כל השבטים לרגל את ארץ כנען ולדווח על הנמצא שם. המרגלים חוזרים עם דיווח פנטאסטי של ( במדבר יג: כג, כז) ...זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, רִמֹּנִים...תְּאֵנִים. ...(ארץ) זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ...." אבל מיד אחר כך, ( במדבר יג: כח-ל, לב-לג), "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן....הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
המרגלים מתייחסים רק לחוש הראיה ". וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." כלי היקר אומר "אינו דומה ראיה מרחוק לראיה מקרוב כי מרחוק נראה הכל יותר קטן ממה שהוא נראה מקרוב..." לפי הפירוש הזה, המרגלים לא התקרבו אל התושבים המקומיים. לפי דעתי, זאת אומרת שהמרגלים הסיקו מסקנות על התושבים מרחוק. הם לא ניגשו אליהם והם לא ניסו לדבר איתם ולהכיר אותם. הם ראו והם ברחו. הם הפכו את תושבי הארץ לאויב בלי לקבל סימן שהאנשים ההם מתייחסים אליהם (אל המרגלים) כאויבים וכמאיימים.
הרב מנחם מנדל מקוצק (מאה ה-19 בפולין) שואל, "האם המרגלים שיקרו? האם הם המציאו מלבם מילים? הרי, הם דיברו כפי שהם ראו. איך חטאו? אבל לא הכל שהוא לא שקר הוא האמת. אדם שהוא לא שקרן הוא לא (אוטומטי) אדם של אמת. לפעמים האמת היא לא כפי שהיא נראית. היא נובעת ממעמקי הלב, ממקורות האמונה. אמת ואמונה מחוברות יד-ביד. אין אדם שמגלה אמת בקלות או בתשומת לב לשטחיות אלא עם עמל ומאמץ, עם חכמה ובינה.
והמרגלים לא התאמצו למצוא את אמת דבר ה'. הם לא היו מספיק חכמים לעמוד על סוד ה'. הם עמדו בראיה מוגבלת ולקויה ומזויפת נגד ביטוח ה'...."
הרבי מקוצק אומר שמישהו שרואה מרחוק בלי להבחין בדבר מפספס את הסיפור האמיתי. מישהו ששופט מצב בלי להתבונן עם חכמה ובינה לא מגיע למסקנות הנכונות. אנחנו, בני אדם, מוגבלים. החושים הם אמצעים טובים – אבל רק כשאנחנו מפעילים אותם נכון.
יש כאן שיעור חשוב לחיים במאה ה-21: לא רק אסור לשפוט אחרים בלי להכיר אותם מקרוב אלא הדבר הזה יכול אפילו לסכן את חיינו – דעות קדומות מובילות לעוינות, שנאה, אלימות ואפילו למלחמות.
ואולי, זאת הסיבה שאנחנו מקבלים גם בפרשה הזאת מצוות הציצית. כתוב (במדבר טו: לט), "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם."
אנחנו מצווים לראות את הציצית כדי ש"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכים". שתי המילים האלה – ראיתם ותתורו -- חוזרות על עצמן מסיפור המרגלים שתרו את הארץ וראו את הנפילים. ציצית היא חוטי בד. מה יש לראות כאן? כשאנחנו רואים את הציצית אנחנו יודעים שצריך להסתכל יותר עמוק מעבר לפני השטח ולראות יותר מחוטים כדי לראות מה הציצית מסמלת. וזה מלמד אותנו – אנחנו חייבים להסתכל פנימה לתוך כל דבר ולתוך כל בן-אדם כדי לדעת באמת במה מדובר.
עלינו להתבונן בכל אדם עם חכמה ועם בינה, להכיר, ולהתנהג בסובלנות ובכבוד. כך הנשיא ברק אובמה מאמין, כך העמיתה החדשה שלי אליסה סטנטון מאמינה, וכך גם התורה שלנו מלמדת אותנו – נביא את השלום לעולם – עם הראיה הנבונה והפתוחה.