אני רוצה להודות קודם כל ליעל ארד ולנורית גזית. בשיחות שלנו בסלון של נורית נולד הרעיון לחוג צילום. ניסינו לחשוב: מה מעניין בני נוער היום ואיך נוכל לקשר את זה ליהדות ולקהילה שלנו שבה נוכל להמשיך לטפח את אהבת המסורת שמתחילה בתהליך של בר\בת המצווה. מה שיצרנו הוא בדיוק בהתאם למטרה של היהדות המתקדמת: לשלב את המסורת עם חיינו היום. וכך נדלקנו על הרעיון של חוג צילום. מצאנו את הצלמת יעל ברונר, חברה של סמדר ביליק, ונוצר קליק מיד. בסדנה באוגוסט בקיץ שעבר, יעל יצרה עם בוגרי בני המצווה קשר מצויין ופתחה בפני בני הנוער דלתות ליצירה חדשה. ועם התלהבות שליוותה את הסדנה, המשכנו את חוג הצילום במשך השנה. בצד הטכניקה שרכשו, משתתפי חוג הצילום תיעדו את בניית הסוכה בקהילה, סיירו בבני ברק בחנוכה, התעסקו במסכות ותחפושות בפורים, ומפגינים גמילות חסדים בתערוכה הזאת.
אני רוצה לנצל את הזדמנות במיוחד להודות ליעל על שיתוף הפעולה המלאה, על הרעיונות היצירתיים, על הנכונות לראות תמיד את ה"תמונה הגדולה", להיענות לכל דרישה והגבלה, ולהיות מקור השראה לבני הנוער.
אני רוצה להודות לקהילת דרכי נעם שתומכת בקיום החוג הזה ונותנת לבני הנוער את המקום בקהילה. תודה לאילנה ולרחל שעזרו בלוגיסטיקה. תודה ל"בית בלב", המארחים שלנו הערב, ולאסתי שתיאמה איתנו את האירוע.
כשמדברים על צילום, אני מדמיינת לעצמי: אם היו מוצבות מצלמות לתעד את אירועי פרשת השבוע, פרשת קרח, מה היינו רואים? בפרשה, "יום אחד מגיעה אל משה ואהרון קבוצה מורדת של אנשים הרוצים גם הם להשתתף בכהונה ובתפקידים של שבט לוי במשכן. מדוע רק אהרון ובניו יזכו בתפקיד? משה נופל על פניו ומוסר, שה' יודיע במי הוא בחר לשרתו. למחרת פוצה הארץ את פיה, והמורדים נבלעים באדמה, ואחר כך יוצאת אש ושורפת את 250 האנשים."
איך היינו רואים בתמונות את הפרשה הדרמטית הזאת? אולי בצילומי stop-flash שמתעדים כל שלב של הקונפליקט מנאומי משה עד שהאַרץ נבקעה והמורדים נופלים למותם? אולי צילומי תקריב בהם ניתן לראות את הסדקים בפני משה שמזדקן או תקריב על פניו של קרח, המורד הראשי, לראות את הזעם רושף מעיניו? אולי צילום עיתונאי שמראֶה את תגובות עם ישראל לאירוע הנוראי. אולי צילום אומנותי שמתמקד בצבעים והניגוד בין המקום – המדבר וההרים הענקיים – לבין העם – כמו נמלים קטנות המטיילות שם. אולי היינו מוצאים דיוקן משפחתי של משפחת לוי מלפני המאורע שבו אפשר כבר לראות דרך פני המשפחה את ניצני המרד.
"צילום שווה אלף מילים". מעניין היה לראות את התנ"ך בצילום ולא במילים. וכמו המילים שאנחנו מפרשים מחדש פעם אחר פעם, כמה אפשר לפרש צילום אחד. דרך אגב, כשאנחנו מדברים על צילום, חשוב להזכיר את מקור המושג מהתורה שכתוב שה' ברא את האדם "בצלם אלה'ים." מה זה להיות בצלם ה'?
רעיון מרכזי לעניין של להיות בצלם ה', הוא כוח היצירה. ה' בורא ויוצר וכך גם אתם כצלמים בראתם ויצרתם יצירות חדשות שהעולם לא ראה קודם. ה' ברא במילים. אתם – ענת, איתמר, גאי, ודן -- יוצרים עם המצלמות והמחשבים. באתם עם הכוונות שלכם של מה שרציתם ליצור והיצגתם את זה. ועכשיו אתם נותנים לאחרים להסתכל ולהגיב ואולי גם לקחת עותק הביתה. אולי הצופים מסכימים עם חזונכם, אולי הם ימצאו פירוש שלא חלמתם עליו.
ויש משהו בפרשת קרח שגם מלמד אותנו קצת על תהליך היצירה. בסוף הפרשה, ה' גורם למטה אהרון לפרוח כסימן למנהיגותו. כתוב (במדבר יז: כג), "וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים." הרשב"ם מציין שיש כאן שלושה שלבים של פריחה – הפריחה שקרתה בלילה כשאף אחד לא הסתכל, הצצת הציץ, וגמילת השקדים.
כך גם ביצירה – בהתחלה, ההשראה הטמונה בתוכנו מתפתחת באופן שאנחנו לא מודעים לה. אחר כך, אנחנו מוציאים את ההשראה החוצה – בפעולה של לצלם (קליק קליק קליק). ולבסוף "גמילת השקדים." "גמילה" במובן של לפי רש"י מתייחס לפסוק בספר בראשית "ויגדל הילד ויגמל" שמציין תהליך של פרֵידת הרעיון מהיוצר. ו"שקדים" במובן של המילה לפי אבן עזרא של לשקוד בדבר – לעבוד קשה. זאת אומרת, שיצירה דורשת גם עבודה קשה, לא רק השראה, וסוף התהליך הוא להיפרד מהיצירה ולתת אותה לעולם.
וזה נכון לכל תהליך בחיים אם זה אומנות או גידול ילדים, או חינוך. אבל עלינו לזכור שמכל מקורות ההשראה, המסורת היהודית היא גם מקור עשיר ועמוק, ותקוותי שנמשיך למצוא את הדרך איך לשלב אותה לתוך מארג חיינו.